לאחר שנואשתי מכל מיני מקומות עבודה חדשנים, קפיטליסטיים, הייטקיסטיים ונצלניסטיים החלטתי לחזור אל הקלאסיקה. אל המפעלים הגדולים, אל החוזים הקיבוציים, וועדי העובדים והצמיגים הבוערים. אני מגיע לראיון העבודה מסורק, מגולח לבוש בחולצה עם צווארון כחול כיאה לחבר החדש במעמד הפועלים. "אני מצטערת עובָד, אבל הראיון שלך יידחה מעט" פונה אלי המזכירה "יש עכשיו אסיפת עובדים וכולם הולכים לחדר האוכל. אתה מוזמן לבוא איתי, תהיה לך הזדמנות לראות את כל החברים העתידיים שלך במכה אחת". מכיוון שהאלטרנטיבה היא לשבת על ספסל עץ ולבהות בקירות, אני מצטרף למזכירה והולך עימה לאסיפת העובדים.

האווירה באסיפת העובדים חמה ומהבילה. תחילה מדבר עובד אחד על ההכרח בהשוואת התנאים עם העובדי המפעל שמעבר לכביש, אחר כך זועם עובד אחר על השימוש שעושה ההנהלה בדמי ההבראה (קופונים לצימר של הורי המנכ"ל) ועובד נוסף מתמרמר על המתנות שקיבלו העובדים לראש השנה (קופונים לטיול טרקטורונים של הורי המנכ"ל). לסיום עולה הדרישה לחדול מלפטר עובדים ותיקים ולחדול מלגייס תחתם עובדים חדשים. העובדים מריעים בהסכמה לכל אחד מהדוברים ומהנהנים זה לזה בשביעות רצון על שאמרו את אשר על ליבם. לסיום מבקש המנחה עם רגע אחד לעניין אדמיניסטרטיבי קטן – בחירת יושב ראש חדש לוועד העובדים. איש מהנוכחים לא מתנדב והמנחה פונה לרגש האחריות של העובדים. מה עם הכבוד האישי שלכם? עד מתי תתנו שינצלו אתכם? האם אתם רוצים גם בפסח לקבל קופונים לטיול טרקטורונים? ואיך נשיג משהו ללא יושב ראש וועד?! המנחה עובר בעיניים מאשימות מעובד לעובד. הוא מגיע אלי. עיניו נוטעות בי נקיפות מצפון ששוברות את כל מסכי האדישות שלי. "או קי, אני מתנדב." אני מצהיר. המנחה מברך אותי וקהל העובדים מוחא לי כפיים תוך שפה ושם אני רואה מישהו מברר אצל שכנו אם הוא מכיר אותי ונענה בשלילה.  וכך, אני מקבל עלי את הדין, לוחץ ידיים לעובדים שמסביבי וחוזר עם המזכירה לראיון שהתעכב. עם תחילת הראיון אני שואל את המנכ"ל על התנאים. "זה הסכמים קיבוציים פה" עונה לי נוגש העבדים "אין לך מה להתעסק עם זה, אתה תקבל כמו כולם".

"כמו כולם זה אומר שייקחו לי את דמי ההבראה? "אני שואל אותו "כמו כולם זה אומר קופונים לטיול טרקטורונים במקום תלושים לסופרמרקט?" אני מוכיח אותו "ואם אתה כבר בעניין של כמו כולם, אולי תסביר לי למה אנחנו מקבלים פחות מעובדי המפעל השכן שלנו?"

"הראיון הסתיים ברגע זה. תעוף לי מהחדר" הוא מורה לי כעוס משהו.

"אסור להעיף את ראש וועד העובדים, זה לא חוקי" אני מסביר לו את מצבו.

הכעס שלו הופך עכשיו לגל צחוק שהוא מתקשה לעצור "אתה? ראש הוועד החדש?" הצחוק שלו מרתיח אותי. אני יוצא מהחדר ומורה לנציגי המחלקות לעצור את כל העבודה במפעל. כעבור כמה דקות נפסק הצחוק והמנכ"ל יוצא מהחדש כועס, עצבני ומובס. "חבל שרק בכוח אפשר להשיג משהו במדינה הזאת" אני אומר לו בטון השמור למנצחים אדיבים "ועכשיו אם תואיל בבקשה לחתום על קבלת הדרישות שלנו, נוכל לחזור מייד לעבודה מלאה". הוא עובר על המסמך, דמי ההבראה... המתנות לחג... ההשוואה לעובדי המפעל השכן.... "מניעת פיטורי עובדים וותיקים והחלפתם בעובדים חדשים?" הוא מוודא איתי שהוא קורא נכון "אתה מבין שהסעיף הזה נוגע גם אליך?!" אני מהנהן בהשלמה "אז המשרה לא אקטואלית יותר?" אני שואל. "אכן כך" הוא מהנהן בהשתתפות בצער. אני נפרד ממנו בלחיצת יד, נותן הוראה לנציגי המחלקות לחזור לעבודה מלאה ומבקש מהמזכירה לקבוע מועד נוסף לאסיפת עובדים בחדר האוכל לבחירת יושב ראש וועד חדש.