בוקר יום שישי. התעוררתי לא מזמן, ואני שמחה לקבל את היום הזה, אחד האהובים עליי בשבוע. בקבוק של מים מונח לימיני, התנ"ך מונח לשמאלי. פתחתי בו באקראי כדי לראות אם אתקל בפסוק מעניין שאוכל לשאוב ממנו השראה ולכתוב עליו. באופן די מעניין, נתקלתי בפסוק הבא: "אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר". (ישעיה נ"ח, י"ג-י"ד)
צירוף המקרים מעניין. שבת בפתח, והפסוק עוסק בחשיבות שמירת השבת כדרך לחזק את הקשר בין בני ישראל לבורא עולם. אני מוצאת שהשבת היא מתנה נפלאה. אני שומרת את היום הנפלא הזה מתוך שמחה ואהבה, לא מתוך פחד. מה שעובר לי בראש זה לא איסורים מיותרים, אלא מותרות נפלאות שאין כדוגמתן. בשבת מותר לי לנוח, לא להתעסק בענייני עבודה, לא להרגיש רגשות אשם על בטלה מתוקה בבילוי זמן עם חברים, עם משפחה, עם ספר טוב, עם אוכל טוב. משהו באוויר ובאור שונה ביום הזה, וזה משהו שהרגשתי בכל מקום שהייתי בו בעולם, אבל אפילו יותר בארץ, במיוחד בירושלים. והמשהו השונה הזה הוא לא פרי דמיוני, הוא ממשות, הוא אמת לאמיתה. יש משהו שונה ביום הזה, בשבת. בשבת אני מספיקה לקרוא את כל הספרים שבמשך השבוע אין לי פנאי לקרוא אותם, אני מרשה לעצמי לישון עד מאוחר, לאכול יותר מהרגיל בלי להרגיש ייסורי מצפון על כך. צריכת החשמל בביתי יורדת למינימום וכך אני מרגישה שעל הדרך אני גם עושה מעין יום ירוק בביתי אחת לשבוע. אני לא מעייפת את עצמי בטיולים ברחבי הארץ ובהיתקעות בפקקים בדרך חזרה - את זה אני עושה או בימי שישי בבוקר או בחול המועד של חגים מסוימים, לפעמים באמצע השבוע כשיש הזדמנות. אני מאוד אוהבת לארח חברים בשבת, גם אם הם לא שומרים בעצמם, הם זוכים לטעום טעמה של מנוחה אמיתית, של יום כייף שכל כולו מוקדש להתחדשות הגוף, הרוח, הנשמה. בשבילי זה כמו מן מדיטציה שבועית, יום שלם בשבוע שכל כולו מוקדש לטוב, לרוחניות, לחיזוק הקשר שלי עם ה', ללימוד טקסטים מעניינים, למנוחה עמוקה, טובה, לחיזוק הקשר שלי עם חברים טובים באמצעות שיחות מעוררות השראה על הקורות אותנו במשך השבוע ואיך ראינו בתוך זה את ידו של בורא עולם מכוונת, מושכת בחוטים ברוב חכמה ואהבה. אחרי כל ארוחה אנחנו אומרים דבר תורה, שזו דרך להתחבר לשורשים, למקורות, ולקשר אותם לחיים המודרניים שכולנו חיים. לא סתם ה' נתן לנו את השבת, לנו ולא לגויים. בשבת יש משהו מיוחד, ואנחנו, כעם הבחירה של ה', העם שנבחר לשאת את שם השם בעצם קיומו כל הזמן, מצווים לקבל אלינו את האור הזה של השבת. אנו מקבלים הזדמנות ליהנות מהמדיטציה העמוקה שבהתנתקות מחיי החומר והתקשורת הרגילים של היום-יום ולהקדיש יום בשבוע לרוחניות, לקשר עם החכמה האינסופית והאוהבת החובקת את העולם כולו, ואנו עושים זאת לכבוד בורא עולם, שברא אותנו ומזין ומכלכל אותנו בכל דרכינו. כיהודים העולם נושא את עיניו אלינו ובוחן אותנו בסטנדרטים אחרים לגמרי. אין דין יהודי כדין גוי בעיני הגויים במקרים רבים. גם בימינו-אנו רואים את זה בשפע ומה שקורה באו"ם זה רק סימפטום אחד לתופעה מעוררת פליאה והשתאות זו. למה את היהודים בוחנים בסטנדרט אחר לגמרי? מאתנו מצפים להתנהגות המוסרית ביותר, כי אנו עם הבחירה. בחירה? למה נבחרנו? נבחרנו לשאת את שם ה' בעצם קיומנו. בין אם אנחנו רוצים בכך או לא, הגויים רואים בנו את אלה שה' שם את שמו עליהם, וזה ניכר גם בשם עמנו, ישר-אל. גם היהודי הכופר ביותר עדיין נושא בעצם קיומו את ההוכחה לקיום האל. איך שרדו היהודים עד כה, עם קטן, חלש, חסר הגנה פיזית, מפוזר בין גויים עוינים במשך מאות שנים? והיהודי לא רק שרד - הוא קידם את האנושות בכל דרך אפשרית ויותר מכל עם אחר. מספיק לראות את רשימת זוכי פרס נובל ולהבין שאחוז היהודים ברשימה זו גדול מעל ומעבר לפרופורציה שלהם באוכלוסיית העולם. אי אפשר לדעת את העובדות האלה בלי לתהות 'מה קורה כאן?' אז לשם מה נבחרנו? המשימה שלנו היא להיות אור לגויים, בעולם של גשמיות חשוכה, אנו - נושאי שם ה', עם הסגולה והבחירה שלו, צריכים להראות לגויים את האור, את העובדה שה' קיים, ושוב, גם הכופר ביותר מאתנו מהווה הוכחה לקיומו של ה', רק מעצם קיומו כיהודי. גם אם הוא ינסה להשיל מעליו את זהותו היהודית, הגויים ישובו ויזכירו לו מי הוא ומאיפה בא, וההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה. שבת היא הדרך של ה' לתת לנו יום של התענגות, רוחניות, מדיטציה טבעית, מנוחה, התרגעות, התפנקות והתעלות הרוח על החומר כל שבוע. זו הדרך של ה' להזכיר לנו כל הזמן את בריתו אתנו. "אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ: כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם; (שמות ל"א, י"ג-י"ד) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות ל"א, ט"ז) לא קל להיות שגריריו של ה' בעולם, אבל כשעושים זאת באהבה, לא מתוך פחד, מבינים כמה רוך, כמה חכמה, אהבה ורצון טוב יש בבקשותיו מאתנו. הכל נועד לטובתנו. כדי שנלך בדרך הנכונה ולא ניפול, כמו הורה טוב ה' חייב להגיד לנו 'אסור!' על דברים מסוימים. אל לנו לתת לשפה המאיימת לפעמים להרתיע אותנו. הוא חייב להזהיר אותנו לבל ניפול מהמעקה או נשחק באש או נתקדם יותר מדי אל המים העמוקים בים. לנו אין את היכולת להבין למה אסור לעשות דברים שהם לכאורה תמימים, אבל בפועל אנחנו חייבים להודות במגבלות שכלנו האנושי ולהבין שה', כאבא טוב, חכם ואוהב, רואה את התמונה כולה, ומבין מה טוב ומה לא טוב לנו. הוא מבקש מאתנו ללכת בדרך הנכונה, וגם אם אנחנו לא מבינים למה, אנחנו אוהבים אותו ורוצים לכבד ולשמח אותו, כמו ילדים שאוהבים את ההורים שלהם. אנחנו חייבים לסמוך עליו שהוא יודע מה שהוא אומר ומה שהוא עושה וללכת לפי מה שהוא מבקש מאתנו. אנחנו לא צריכים לעשות זאת מתוך פחד רע, אלא מתוך אהבה, מתוך יראת כבוד, מתוך שמחה. ה' אתנו כל הזמן, מכיר אותנו יותר משאנחנו נוכל אי פעם להכיר את עצמנו או זה את זה, ואצלו נמצאות כל התשובות והראייה הכוללת של הדברים. קיבלנו מתנה ואנחנו חייבים, לטובת עצמנו, להשתמש בה! יותר מזה, כשאנחנו מתחילים לבצע את רצונו, לאט לאט אנחנו מתחילים להבין כמה חכמה יש מאחורי בקשותיו וציווייו מאתנו. אבל כמו ילדים קטנים הסומכים על הוריהם, אנחנו חייבים לכבד את רצונו ולעשות את דברו גם לפני שהבנו מה הסיבה. עוד נגדל ונבין, אבל לעת עתה, הבה ניתן לו לחנך אותנו. העולם יהיה טוב הרבה יותר כשכולנו נלך בדרכו. הרי לא סתם הוא שם אותנו בעולם כשגריריו. אומות העולם ביודעין או שלא ביודעין, גם הן מחכות לכך שנלך בדרכו ונראה להן את הדרך. שבת שלום! |