כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שטפן שוורץ

    חוויות, הזיות ותהיות של אדם רעב וסקרן בברלין

    ארכיון

    בין שמשות מתחלפות

    10 תגובות   יום שישי , 15/10/10, 15:42

    פתאום על האופניים, כשאני נזהר שלא להיתקע בתוך פסי החשמלית של טור שטראסה, זה היכה בי. שלא כמו מכות אמיתיות שחוטפים, הפעם זה לא כאב בכלל. להיפך, זה היה יותר כמו לפיתת יד שהרפתה, כמו צבת על הלב שהשתחרר. שנה אחרי שעזבתי את ברלין, משהו התפוגג. כל הכתרים שקשרתי לראשה והמלים היפות ששפכתי עליה במצקת מעל במה זו בעבר, התאדו להם באוויר הסמיך והחמים של אמצע יולי. ככה פתאום, בלי מהפכות וניתוחים רציונליסטיים של מקס וובר, הוסר הקסם מן העולם. 


    אמנם הקסם התפוגג, אך לא הרגשתי זר. לחזור אחרי שנה לביקור מולדת בעיר, אחרי שנתיים של מגורים אינטנסיביים, היה כמו לפגוש חבר ילדות שקצת איבדת בו עניין, כמו לחזור לשכונה הישנה שבה גדלת. הרגש מתעורר בדקות הראשונות ואז נעלם מחמת המיאוס בסטגנציה המדומה של מה שנשאר מאחור. כן, זה נעים וידידותי לחזור, ופה ושם אתה פוגש אנשים שהכרת, אבל כל ניסיון מיסטיפיקציה, שבא בקלות בשעת הפרידה, יעלה רק שריקה חורקת וקלושה, כמו זו של החשמלית שניסיתי לחמוק מפסיה. למלים היפות בבלוג עשיתי המתת חסד עם חזרתי לארץ בסוכות של שנה שעברה. חשבתי שמה שהתחיל בברלין, נשאר בברלין ולא ישרוד את הלחות בלבנט.

     

    סוכות, שנה אחרי. שוב על האופניים, מנסה להתחמק מהבורות ושאריות הירקות ברחוב העלייה בפלורנטין, כשפתאום הם היכו בי. רק שהפעם זה כאב. מאוד אפילו. אבן קטנה וזריזה חמקה לתוך גלגלי האופניים שלי וגרמה להם להתהפך באוויר, ולהעיף אותי קדימה כמו עוף דורס על טרף עסיסי. הודות לאינסטינקטים החתוליים שלי נחתתי על כפות הידיים, ואחרי שקילפתי את פרצופי מהאספלט וקמתי, הצלחתי איכשהו לתקן את האופניים שהתעקמו להם כמו פרעאצל. כמובן שחיפשתי את מי להאשים ולקלל, אך מכיוון שלא יכולתי להאשים את כישורי הנהיגה שלי או את האבן הסוררת שוודאי מחזיקה באליבי מוצק, החלטתי להאשים כמו כל ישראלי ממורמר את החגים. או יותר נכון את החג.

     

    איזה מן חג זה בכלל סוכות? אפילו חז"ל טרחו לכנות אותו כחג סתם. גם חסר מוטיב גורלי כמו שאר החגים, גם מגיע אחרי שכולם כבר שבעים ועייפים מראש השנה וכיפור וגם מסמל את הדבר הכי בנאלי שיש בטבע - הארעיות. אותה ארעיות שככה סתם מכה בך בראש או בגלגלים ושבשמה רומנים סוערים עם ערים ואנשים נגמרים יום אחד ומתגלים כאשליה אחת גדולה.

     

    .

    ''


    בעיקרון התכוונתי להעלות את הפוסט הזה ביום האחרון של החג ולסיים עם משהו על הושענא רבה וחשבון הנפש הציבורי שהוא מזמן, אבל האמת שקצת קצתי בכל חשבונות הנפש הפרטיים והציבוריים כאחד (מה גם שאיחרתי מזמן את הדדליין). כל ההבטחות והנדרים שאותם חשבונות מזמנים תמיד נשכחים אחרי כמה ימים, כמו איזה מדף מאיקאה שמחכה שמישהו יתלה אותו. מטרתם היחידה היא לנקות את המצפון, לטפוח לעצמנו על השכם בזכות עומק המודעות שגילינו ולצאת מידי כל חובת תיקון אמיתי. הנה חטאתי, הודיתי, ביקשתי סליחה, מבטיח להשתנות....אפשר להמשיך הלאה?

     

    במקום חשבון נפש חד פעמי ללא קבלות, נראה לי שעדיף לנסות להביט על העולם במשך כל השנה עם מנגנון הזרה קל. להסתכל על העולם מסביבנו כתושב חוץ ולבחון באובייקטיביות את התפאורה שאנו בונים לעצמנו ומשחקים בצלה מדי יום. לא מדובר במשימה קלה כמובן, שכן זוהי זרות ללא תקנה או תקווה. אין לה גלות בברלין או מולדת ב"בית" בתל אביב, והיא מלווה בייאוש והכרה באבסורד שנחשף בכל מקום. ועדיין הזרות הזו היא כנראה הסיבה היחידה שגורמת לי לחזור לכתוב אחרי שנה של דממת וויירלס. להעניק מבט זר ל כל מה ששקע מהר מדי בעייפות היומיומית ולצבוע מחדש את הסיפור שמישהו כבר השמיע בגרסה זו או אחרת. 


    האמת שגם לזרות יש צבע, כך גיליתי במקרה לפני כמה שבועות כשישבתי על החוף במבואותיה הדרומיים של חיפה. שילוב של שמש כתומה שכבר צללה מתחת לפני הים וחושך כוכבים שבושש לצאת נתנו לשמיים גוון סגול ומוזר, עד שאפילו הילדה שלידי שאלה את אביה בפליאה "איך זה שיש עדיין אור, אם השמש כבר הלכה הביתה?". 

    זאת היתה שעת בין שמשות יפה במיוחד, כמו שכינו אותה חכמי ההלכה, שהתקשו להחליט היכן לשייך את אותה שעה של ספק יום ספק לילה. אבל כמו הרבה מחלוקות בהלכה, גם כאן מדובר במהומה רבה על לא דבר. כי בעולם עם מודעות עצמית מוגזמת, חשבונות נפש מתוקשרים וחד-שנתיים ותשוקה אינסופית לבהירות ולעשיית סדר בכאוס המציאות – שעה אחת ביום, שחושפת את הטבעיות האבסורד היא לא בקשה גדולה מדי. לכן, במקום לחגוג את האבסורד והארעי רק פעם בשנה מתחת לקישוטי הסכך, אפשר להיזכר כל ערב בין שש לשבע בערך, שכמו השעה הסגולה, גם התפאורה הקסומה או העגומה שמסביבנו נידונה להיעלם בסופו של יום או תקופה. 

     

    "בעולם שבו הוסרו כל האשליות והמאורות, אדם מרגיש את עצמו זר" - אלבר קאמי.

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/12/10 00:50:
      "נראה לי שעדיף לנסות להביט על העולם במשך כל השנה עם מנגנון הזרה קל."
      כן זה גם הסגנון המועדף עלי, מוריד חלק מכאבי הראש, כאבי הלב או שניהם.
        21/10/10 11:32:
      ציטוט:

      "במקום חשבון נפש חד פעמי ללא קבלות, נראה לי שעדיף להיות קצת זר לעולם לאורך כל השנה, או לפחות לנסות לסגל קצת את מנגנון ההזרה שנטחן עד דק בחוגים מסוימים בשנה א' באוניברסיטה. רק כך אפשר לבחון באובייקטיביות את התפאורה שאנו בונים לעצמנו ומשחקים לאורה מדי יום. זאת זרות ללא תקנה - אין לה גלות בברלין או מולדת ב"בית" בתל אביב, והיא מלווה בייאוש והכרה באבסורד"



      המילים שלך ממש מכאיבות לי כישראלית בכלל וכאם לבן שחי בגלות.

      מעניין מהיכן מגיעה תחושת הזרות.לא אחת אני שואלת את עצמי במה טעינו כהורים והאם יש בנו אשמה על שאחרי פרק זמן ולא תמיד ארוך, אין להם תחושת בית כאן.
      ואולי זו אני הבעייתית שפוחדת לחיות בעולם שאין לי
      בו שורשים.

      יוסיפיה
      מחברת "פניצילין ועוד סיפורים"



      יוסיפיה

        20/10/10 21:38:

      צטט: טל דבש 2010-10-16 18:17:52

      הפוסט שלך הזכיר לי את השיר הזה:
      http://www.youtube.com/watch?v=OwgWsE2k4eA

      אין ספק שזרות כזו פותחת צוהר אחר לעולם, אבל היא נושאת בחובה גם מחיר של ניתוק רגשי. אתה חושב שאפשר לחוות את החיים מהפרספקטיבה הזו ועדיין לאהוב את מה ומי שהם מזמנים לנו?

       

      שיר יפה. תודה.

      נראה לי שכמו שזה יכול להביא לייאוש ולתחושת ניכור, זה גם יכול באותה מידה לגרום לנו להעריך מחדש דברים נעימים ופשוטים שלרוב נעלמים מהעין. יש הבדל בין זרות לבדידות - הם אמנם משיקים או מקבילים לפעמים אבל לא דומים לגמרי.

        18/10/10 21:09:
      אתה חושב שיש קשר בין זרות לבדידות?
        18/10/10 18:22:
      לא מומחה גדול בחז"ל (אלא אם כן שנה בגן של חב"ד מעניקה איזושהי מומחיות) אבל לפי האדמו"ר ויקיפדיה ומקורות דומים אחרים, "חג הסוכות נקרא בלשון התורה גם חג האסיף ובלשון חז"לכמו גם בספרי הנביאים  והכתובים, הוא מכונה לעתים חג סתם".....

       

      צטט: יואב ספיר 2010-10-18 01:06:03

      חז״ל לא מכנים אותו ״חג״ סתם אלא בדיוק להיפך: ה־חג בה״א הידיעה.

      ...סתם הערה שולית.

       

        18/10/10 01:06:
      חז״ל לא מכנים אותו ״חג״ סתם אלא בדיוק להיפך: ה־חג בה״א הידיעה.

      ...סתם הערה שולית.
        16/10/10 18:17:
      הפוסט שלך הזכיר לי את השיר הזה:
      http://www.youtube.com/watch?v=OwgWsE2k4eA

      אין ספק שזרות כזו פותחת צוהר אחר לעולם, אבל היא נושאת בחובה גם מחיר של ניתוק רגשי. אתה חושב שאפשר לחוות את החיים מהפרספקטיבה הזו ועדיין לאהוב את מה ומי שהם מזמנים לנו?
        16/10/10 13:16:
      הכי יפה זה דמדומים וזריחות של מילים
      מעניין שאתה קורא "זרות" לצבע שמסמל דווקא חיבור - חיבור לאניטואיציה, ליקום, לרוחני... אינדיגו. ה-צבע !
      :-))
        15/10/10 16:14:

      אלו שקיעות של סתיו , תמיד השמים הכי יפים במעברים.
      בכלל המעברים הרבה פעמים שווים יותר מהמוצא והיעד.


      (בימים האחרונים אני נהנית מהפוסטים הישנים שלך,

       הולכת ברוורס וקדימה לסירוגין ובדיוק חשבתי שעברה שנה)

      פרופיל

      שטפן שוורץ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין