באופן מפתיע (או שלא), התפתחות אדריכלית מאפשרת לדמות האדם לחזור לבמה. מפתיע יותר (או שלא), הפרשנות החדשה שמתאפשרת לאמנים בני התקופה.

הכוונה היא לסגנון שאפיין תקופה באדריכלות, החל מסוף המאה ה-10 ועד למחצית המאה ה-12 אשר פינה את מקומו לטובת האדריכלות הגותית.

האדריכלות בתקופה זו מייצגת את התקופה שבה אירופה החלה להתאושש מההידרדרות השלטונית, תרבותית וטכנולוגית שכונו "חשכת ימה"ב".

התפתחות מבנה הכנסייה

הרומאים ביקשו להעתיק את הצורה והחלוקה של מבנה המקדש היווני לטובת בתי משפט. כך נוצרה הבזיליקה: צורתה מוארכת וכוללת שלושה פרוזדורים שניים צדדיים – ואחד ראשי (ידוע גם בשמות: נאוה, סיטבאה ראשית, ספינה) שבקצהו ישנו מבנה בצורת חצי עיגול שבו ישבו השופטים. לתוספת הרומית של החצי עיגול קוראים – אפסיס.

כשהנצרות הפכה להיות הדת הרשמית באימפריה הרומית אמצו הנוצריים את מבנה הבזיליקה והפכו אותו לכנסייה. הנוצרים לא שינו את כללי המבנה: מבנה מוארך, שלושה פרוזדורים, כשהמרכזי הוא הגדול יותר, המסתיימים באפסיס, ששינה את ייעודו ממושבם של השופטים בבסיליקה הרומאית, למקום מושבו של הכומר, בכנסיה.

המבנה עבר שינוי בתקופה הרומנסקית: הצורה הבסיסית היא עדיין של בזיליקה אבל כעת הייתה גבוהה יותר ורחבה יותר, כמו כן נוסף אולם הרוחב – הטרנספט (ליצירת צלב).

האפסיס מודגש

הטרנספט מודגש

סגנון הבנייה מנסה לחזור ולשחזר בנייה רומאית. חזרה לבנייה מסיבית: קירות עבים, קשתות עגולות, עמודים חסונים, קמרונות, מגדלים גדולים.

הגבהת החלל הפנימי הגבוהה התאפשרה כתוצאה מחזרה בשימוש של קשתות עגולות. יחד עם זאת, הבנייה הרומנסקית היא עדיין מגושמת וכבדה, העמודים בחלל הפנימי שתפקידם בתמיכת הקשתות מבפנים ומבחוץ, עבים. כך גם הקירות של הכנסיות. הבנייה הזאת מדמה אופי מבצרי ולכן נוצרה גם תחושה של "כנסייה לוחמת", קרי, כנסייה שתפקידה עלי אדמות ללחום בכוחות החושך עד בוא ניצחונה ביום הדין.

כנסיית הוסיוס לוקאס, יוון

קתדראלת סט. מיכאליס, גרמניה

כיום קשה להבין את החשיבות של הכנסיות בימים ההם. לעיתים קרובות היתה הכנסייה בנין האבן היחיד בסביבה, מגדליה שמשו כתמרור לבאים מרחוק. בימי ראשון ובמועדים היו כל תושבי העיר נאספים בה. לניגוד בין הקתדראלות (הגודל, העושר, המבנה, הקדושה, הפאר) לבין הבתים הארעיים שבהם התגוררו התושבים היה אימפקט עצום.

http://www.youtube.com/watch?v=6p0Iilr2FOA&feature=player_embedded

לקריאה נוספת על הסגנון האדריכלי הזה מתוך ויקיפדיה

אבל סגנון הבנייה המתחדש, איננו עיקר המהפכה המתהווה באמנות בשלהי ימה"ב. יחד עם זאת, רק לאחר שחזרו לבנייה מסיבית, מתאפשרת למעשה פריחה של עיטור הקתדראלות. באופן ספציפי זוכה הפיסול האדריכלי לעדנה.

בשער הכניסה (פורטל) נוצרו תבליטים המתארים את יום הדין. תיאור נוסף של יום הדין יופיע בטימפנון (חצי הקשת שמעל לפתח הכניסה).

טימפנון, כנסיית סנט מלדין, צרפת

הטימפנון מציג את ישו המפריד בין השכר למאמינים: כניסה לגן העדן, לבין העונש לחוטאים: גיהינום.

אחת התופעות הנלוות לשינוי האדריכלי היו עיטורי הכותרות והעמודים. הרחק מהעין, התאפשר לאמנים לתת פרי לדמיונם. הדבר התבטא בעיקר בייצוגו של הגיהינום ולפיכך, מותרת הצגת גוף האדם כשהוא עירום. ואולם גוף האדם אינו מוצג בספרי הדוגמאות מהם שאבו האמנים את ידיעותיהם. ניתן להבחין כי האמנים מתקשים בפרופורציות הנכונות, בתיאורי העומק ובהצללות.

מומלץ להביט בתמונות הממחישות את סוגי הכותרות והעמודים

תופעה נוספת הם תיאורי דמונים ושטן שנועדו להפחיד את הצופה מפני העולם התחתון. המאמר המצורף איננו קל, ואולם בחרתי להביא אותו בשל שפע התמונות והדוגמאות המצורפות.

מרתקת ההשוואה בין התיאור הדמוני לתיאורן של הנשים:

לסיכום,

למרות החזרה של דמות האדם לתוך האמנות, עדיין צריך לזכור שביחס לקתדראלות העצומות המפארות את האל, האדם מוצג קטן, שולי ופעמים רבות, שלילי.