ב- 8 באוקטובר הפרלמנט הבוליביאני אשר חוק שעל פי שמו – "חוק נגד הגזענות והאפליה" – אמור להבטיח תמיכה והזדהות מראש, אך הוא דווקא עורר התנגדות נמרצת. בין היתר, החוק קובע עונשים כלכליים וביטול רשיון הפעלה לכל אמצעי תקשורת אשר ייחשב כגזען ומפלה, ועד 5 שנות מאסר אם מדובר על עיתונאים. ועדה רשמית שתמונה לצורך כך היא שתקבע האם מדובר על גזענות או לאו. על פי דברי הנשיא, אֶבו מורלס, מדובר על תיקון מצב שנוצר עם נחיתת הספרדים ב- 1492 ולאחר 185 שנות עצמאות של בוליביה. החוק מיד עורר הסתייגויות בקרב עיתונאים ואנשי תקשורת לגבי הסעיפים הקשורים לאמצעי התקשורת, כשלטענתם הוא עלול לפגוע בחופש הבטוי של כלל הציבור. קבוצה של עיתונאים התארגנו להבעת מחאתם בתביעה לביטול הסעיפים כבר במהלך הדיונים סביב החוק בכל רחבי המדינה. הנשיא מורלס הביע רצון לנהל דו שיח פתוח עם אנשי התקשורת וכן עם ארגונים לזכויות אדם, אך תקף את הראשונים כמי שבמחאתם יוצאים להגנת מעסיקיהם במקום להאבק על תנאי העסקתם. האופוזיציה טענה שמדובר על מהלך שנועד לפגוע בחופש העיתונות כדי להתמודד ביתר קלות עם מתנגדי שלטונו של מורלס, לדבריהם מדובר על תהליך של "קובניזציה". בעבר כבר הביע הנשיא את דעתו על כך שהביקורת כלפי שלטונו מקורה בגזענות, ואיים להלאים את כל אלה שדבריהם יתפרשו כפוגעים מטעמי גזענות. בהדרגה המחאה נגד החוק רק תופסת תאוצה. ביום חמישי האחרון כל העיתונים מלבד אחד ("לה רסון"), בצעד יוצא דופן, הותירו במהדורותיהם את הדף הראשי בלבן ובו רק הכותרת "אין דמוקרטיה ללא חופש בטוי", יחד עם שביתת הרעב שהחלו 11 עיתונאים בעיר סנטה קרוס. ההתנגדות לחקיקה זוכה גם להדים בינלאומיים, על כן "האגודה הלאומית של העיתונות" פרסמה שבכוונתה לפנות לאו"ם ול"ארגון מדינות אמריקה". מהלך נוסף בעל משקל הוא הניסיון להחתים את הציבור למען תיקון וביטול הסעיפים הבעייתיים נגד חופש הבטוי בחוק החדש. צעד זה מוכר בחוקה הבוליביאנית, ומהווה מעין תחליף למשאל עם. על כן, אם יושגו מספר חתימות משמעותי הדרישה לביטול הסעיפים תוגש לפרלמנט ומחובתו לדון בנושא. למחאת התקשורת הצטרפה גם הכנסייה. לאחר שבא לבקר את העיתונאים שובתי הרעב, הבישוף של העיר סנטה קרוס, מונסיניור בראוליו סאנס, קרא לשלטון לשמוע את טענות האופוזיציה והצהיר ש"לא ניתן להשתיק דעות שונות". הוכחה למשקל הרב של הכנסייה הם דברי האזהרה של סגן הנשיא אלברו גרסיה לינרה, אשר הציע לה לא לחרוג ממשימותיה העיקריות להציל נשמות ולהמנע לעבור לעיסוקים פוליטיים. אין ספק שאבו מורלס עשה היסטוריה בעצם הבחרותו כנשיא האינדיאני הראשון בהיסטוריה של בוליביה. פרושו של דבר, פגיעה קשה באוליגרכיות הלבנות המסורתיות ששלטו בבוליביה מאז עצמאותה. לחשוב שתיקון העוולות המושרשות בחברה הבוליביאנית יתבצע בן לילה, היא מעבר לתמימות. לכך נדרשת חשיבה וניסיון פוליטי רב, שיאפשר להביא לשנויים מבלי לשבור את הכלים. אולם נראה שמורלס לא נחון בתכונות אלה, והתחברותו להוגו צ'אבס, נשיא ונצואלה, לא תורמת למצב. בחירתו, גם אם זכתה לרוב ברור, וכשלון הניסיונות לערער את משטרו, עדיין לא יצבו את שלטונו, שאינו פטור מקלקולים רבים. מוקדם לקבוע כי כוחם של מתנגדיו נחלש מאוד, לכן הצורך בעשייה פוליטית חכמה ופשרנית. המהלך החקיקתי של מורלס הוא מבוצע בצורה בלתי מתוחכמת, שקופה בכוונותיו הזדוניות ומוכיח שהוא חסר ניסיון פוליטי ותודעה דמוקרטית אמיתית. |