אני, כילדה בעשור הראשון לחייה, בכבודי ובעצמי זכיתי להכיר את שנות השבעים המופלאות, בין בוני אם לטינה צ'ארלס, בין מועדוני הדיסקו ומכנסי הגברדין והפדלפון.

בין מלחמת יום הכיפור, לביקורו של סאדת נשיא מצריים והשלום! בין זכיית מכבי ת"א באליפות אירופה לבין זכיית אבניבי באירווזיון הללויה ישראל על המפה.בין ילדי הפרחים וסמלי מהפכת התרבות שהם ג'ים מוריסון, הנדריקס וג'ניס ג'ופלין, ומותם הטרגדי גם של אלביס מלך הרוקנרול. i will survive התקליטים שאהבנו לנגן על הפטיפון.

היכן נעלמו ימי התום והזוהר? הפן הפרפוסטי,האפרו והפיאות הגדולות על לחי של כל גבר שנראה ברחוב.

האמנם עוד יבואו ימים כאלה? כשחזרתי מבית הספר ואמא חיכתה לי בבית עם ארוחה חמה ביתית והמון חום ואהבה.

הנסיעות באוטובוסים מעלי הפיח לירושלים ,היינו מתפללים כבר להגיע, מפאת טלטולי הנסיעה הארוכה והמפותלת.

אהבתי את התקופה את העשור המדהים, השנים הכי מדהימות בחיי. תחילת שחרור האישה והפמיניזם.

שמעתי את המוסיקה הישראלית המתנגנת ברדיו, החלונות הגבוהים, כוורת, שלום חנוך, שלמה ארצי ואריק איינשטיין .

צבעי פסטל זוהרים ומדליקים, מכוניות פיאט, פיז'ו, פורד אסקורט, הטרנזיסטור הישן שאבי כה אהב להאזין לו.

שנות השבעים איזו נוסטלגיה......כל כך שמחה שזכיתי........