החזקנו ידיים,

אחזנו חזק את הכמיהה,

גם אם יכולתי לקלף ממני את העור

לא הייתי מצליחה לא לאחוז בשלך,

הדם הטהור שלך טפטף לי על הברך,

ויש בי כעס-אלוהים כמה כעס

הבאת אותי לכביש ללא מוצא.

אחרי אלפי לילות שמילאתי את הכרית במים חמים,

ואחרי שסיימתי למות

את הופעת -

חצי מתה ,חצי חיה

כמעט נשברתי,

שמעתי את כל הרהיטים אצלך בגוף זזים,

שמעתי את השולחן נופל הצידה

מנורה נופלת מתקרת הלב שלך -

כמעט וכל הבית שלך יתמוטט על שלי

הקירות שבי רעדו

ברגע הזה,

שתינו ראינו מגדלים באוויר

בלי לדבר,בקסם של אוהבים

אמרתי לך-

"הים אף פעם לא היה שלנו"

בלילה הזה -"היה רע לתפארת"

האדמה דרכה על שתינו,

אחרי הפיצוץ -

הגיעו הציפצופים באוזניים

הרגשתי כל חלק שלי בגוף,

ואת שתקת את השתיקות שלך

ובאותו הרגע צמחו במחילות הפנים שלך סוכריות

והיית יפה אחרת-כמו שקיעה

הכחול בעניים היה חם

המבט שלך הכאיב לי ,בתוך חדרי הלב

נזכרנו  -  בכוונה מעט,

כי אי אפשר היה אחרת,

מי בכלל יכול לרצות,כשהוא רוצה כל כך?

מי בכל יכול לכאוב כשזה כואב כל כך?

האגו ישב בין שתינו,נתן לנו לשתות

אחרי דקה הוא נדבק לך לפנים,

לי הוא ישב על הגב העליון

שמר בכאילו,על שתינו,

אולי אם הוא לא היה,

הייתי מבקשת שתשמרי לי על הלשון אצלך,

עד לפעם הבאה שהראה אותך,

הרי הלב שלי מזמן אצלך