היום קניתי לי זוג נעליים.

טוב, נו, עוד זוג נעליים.

אז מה חדש, תשאלו?

קודם כל הנעליים, מה לא ברור? למה להיות קטנוניים? הרי ממילא אם את בחורה - את מבינה לליבי. ואם אתה גבר - אז או שאתה רגיל, או שאתה מאלה שלא לומדים מהחיים, וממשיכים לנסות ולהניע את זוגתם על ידי שאלה עקרה מנשוא " מה את צריכה  עוד  נעליים?"... ובכל מקרה אני מקווה שלפחות עכשיו הבנת איזה מבין שני הגברים אנחנו מעדיפות לקחת הביתה...

בקיצור ,קניתי לי נעליים חדשות. המוכרת, דקיקה ומטופחת כדרכן של מוכרות אופנה, הייתה שקועה כל כולה בשיחת טלפון.

( וזו הסיבה היחידה, אגב, שאני לא מגלה לכם את שם החנות. שלא תסתבך עם הבעלבית). בא לי נורא על הנעליים הנ''ל, מה שאילץ  אותי להקשיב...

"לא, חיים, זה לא יחס! אני לא מבינה אותך, מה כל היום אתה עם חברים שלך, אז גם בערב אין לך זמן בשבילינו? מה,אתה חוזר הביתה רק לבית מלון? פנסיון מלא? והחברים שלך מביאים את החברות שלהם, כולם בוגדים, ואתה לא איכפת לך להסתובב בחברה כזאת? לא מאמי, אני לא חושבת שאתה בוגד, אני יודעת שאתה לא תעשה לי דבר כזה, אני יודעת שאתה אוהב אותי...אבל תבין אותי, מאמי, אני גם רוצה קצת פינוק, רוצה לראות אותך, לצאת קצת לקניון עם הילדים, להתאוורר קצת...אני יודעת שקנית לי תכשיט לחג, אבל אתה זה התכשיט שלי, מאמי"...

כאן הפסקתי להקשיב. האמת, הייתי ממש קרובה לעשות את מה שמישהו שדעתו חשובה לי במיוחד כינה לא מזמן "להטיף". לא שהייתי גאה בהגדרתו, אבל נאלצתי להסכים איתה... ובכן, התרכזתי בנעליים... אלא שהמוכרת לא הפסיקה לשנייה, תוך כדי שהיא עושה לי סימנים של "רגע מאמי"...אחרי ששתינו סיימנו - היא לדבר ואני למדוד - התעקשה לשתף אותי בסיפור כולו... ולא, לא אלאה גם אתכם בכל הפרטים המביכים...מה אתם אשמים... זה אני שיש לי פרצוף של "שומרת סוד ופותרת החלומות"... רק אגיד לכם, שאלה הם נישואיה השניים. ושגם בעלה הראשון היה מהמר ובוגד. ושיש לה ילדים משניהם. ושהוא אדם ממש טוב, רק צריך לייצב אותו וללמד אותו קצת. בטח קצת.  ושכל פעם שהיא עוזבת לאמא שלה - הוא חוזר על ארבע, מפצה, מפנק, ומבזבז עליה...

ולמה אני מספרת לכם את כל זה ? אולי כי "לקחתי" אותה איתי הביתה. כי חשבתי לי כל הדרך -  בחרתי ללכת ברגל, כי הייתי זקוקה להיות קצת עם המחשבות שלי - כמה בלתי אפשרי המקום בו היא נמצאת, ועם זאת - כמה נפוץ...כמה אנשים - נשים בעיקר, אבל לא רק - מנסים לתקן, לשנות, להסביר, להבין, לוותר...ובעיקר מנסים לקנות. לקנות אהבה על יד התנהגות טובה... כמה אנחנו מתעקשים לא לוותר על האשליה, על השקר העצמי הזה, ש"הוא ישתנה בשבילי, אני רק צריכה למצוא דרך להסביר לו, כך שהוא יבין"...מה שבאופן אוטומטי מעביר את האחריות על התנהגותו אליי, כי אם הוא לא מבין אותי עדיין - זה בוודאי כי פשוט לא הצלחתי להסביר את צרכיי כראוי, או שאני דורשת באמת יותר מדיי, או שאני דורשת, נקודה... או שאני -  אני  - לא מבינה אותו ואת הצרכים שלו... ואז מתחיל החיפוש הכפייתי ממש של "מה עוד אני יכול/ה לעשות למען הקשר הזה"... וכל החיים הופכים "הוא אמר לי, ואני אמרתי לו..."

מפחיד, הא? חכו, עוד לא ראיתם כלום. הדפוס הזה של קניית אהבה נוגע בכל רובדי החיים, לאו דווקא בזוגיות. ככה זה עם הילדים שלנו, שהתנהגותנו ההססנית והלא מציבה גבולות הופכת אותם נצלנים ומניפולטיביים על לא עוול בכפם. ככה זה עם הבוס הטוב ביותר, שהרגלנו אותו כי אנחנו מוכנים לעשות הכל רק שיעריך את מאמצינו. ואין לי ספק שכולכם נתקלתם בבחור הזה במק'דונלד, שיש לו עיניי קוקר ספניאל,

וחביבותו דביקה ממש...וגם כאן, כמה שיהפוך מתוק יותר, כך מהר יותר נקבל בחילה.

אנשים משתנים. תאמינו לי. אני רואה את זה כל יום בקליניקה. אלא שזה קורה בתנאי אחד הכרחי : הם צריכים מאוד לרצות בשינוי הזה. לרצות להשתנות. ועד שהמוכרת החביבה שלנו לא תבין כי היא מסכימה שה"מאמי" שלה ינהג בה כך משום שהיא פשוט רגילה " לקנות" אהבה עוד מילדותה, וכי מעולם לא עלה בדעתה שזה יכול וראוי להיות אחרת - תמשיך לשכנע את עצמה שהוא אדם ממש טוב, רק עוד טיפה מאמץ - והיא תצליח ללמד אותו איך מתנהגים עם אישה נאמנה כמוה.

ואני? אני חייבת להיגמל. כמה נעלים כבר צריכה בחורה?