ההדחה הפתאומית והמפתיעה של המנכ"לים המשותפים של קבוצת הפרסום המובילה "מקאן אריקסון" - אורן פרנק ושירה מרגלית משמשת המחשה בוטה לגבולות הצרים והחונקים של חופש הביטוי והבעת האמת והכנות ביחסים המורכבים השוררים בין המפרסמים לבין הפרסומאים. לא ברור האם האמירה הכנה במידת הבוטות שלה של אורן פרנק בבלוג שלו ב"קפה דה מרקר" על התחקיר של כלבוטק בנוגע ל"טיב טעם" היתה ספין פרסומי מאתגר שנועד דווקא לשבח ולהשביח את חברותיו של נוחי דנקנר ש"מקאן אריקסון" מעניקה להם שירותי פרסום, ספין פרסומי שהרחיק מדי לכת או שמא ניסיון אמיץ ונדיר להבעת אמת וכנות מרחיקי לכת כלפי עוצמתו הגדולה של דנקנר במשק הישראלי , וההשלכות לכך על עולם הפרסום והתקשורת המקומי . ההדחה של פרנק ומרגלית שבראיון עיתונאי לאחרונה יותר מאשר רמזה ונתנה להבין, כי לא קיימת תחרות אמיתית בין חברות הטלפון הסלולאריות משמשת אבן דרך בתולדות ביצת הפרסום התל אביבית, אבן דרך הממחישה כאמור את חופש הביטוי שאינו שורר כמעט בין הפרסומאים והמפרסמים בארץ,המפרסמים מצפים מהפרסומאים שלהם שלא יטרחו להביע את דעתם האמיתית על המוצרים והשירותים שהם מוכרים לקהל הצרכנים, בוודאי שלא בפומבי ורצוי שלא בחדרי חדרים. כבר הורגלנו בעבר במסגרת מערכות הבחירות התכופות והתוכפות בארצנו הקטנה והמבעבעת, כי פרסומאים ויחצ"נים מייצגים מפלגות ומועמדים פוליטיים שהם סולדים מהמשנה אותם הם מנסים לשווק לקהל הבוחרים, אך הצ'ק הש מן סותם את מצפונם החברתי והפוליטי של היחצ"נים והפרסומאים, אולי הם אוטמים את חוטמם בחדרי חדרים , על מנת להביע סלידה מהמפלגה או מהמועמד אותם הם מנסים למכור, אך סלידה זו לא מונעת מהם לפסוע בחדווה רבה אל סניף בנק שלהם על מנת להפקיד את הצ'ק השמן שהם קיבלו. מי ייתן ואחד מהלקחים שיילמדו בברנז'ת הפרסום והיחצ"נות התל אביבית תהיה, כי הם ייצגו, מוצר, מותג או מועמד שהם באמת מאמינים בו. לפרסומאים רבים זו תהיה כנראה דרישה אתית מופרזת מדי. |