כתבה זה פורסמה במגזין המושבות בשישי האחרון: http://magazin.org.il/inner.asp?page=23&article=1890

בגובה של 260 מטר מעל פני הים, על רכס הכרמל, נושבת עכשיו רוח סתווית הררית, המתמזגת עם ריח מתוק וחם, אש ועשן סמיך שעולים מתוך סירים מבעבעים המונחים על אבנים גדולות. מתחתן, אש יוקדת השורפת במהירות הבזק ענפי וגזעי עצים.
הנוף מזכיר כפר טורקי נידח שחיי את הטבע כפי שהוא. גם האישה שעומדת ליד הסירים ובוחשת לסירוגין בשניהם, מזכירה את הנשים הכפריות שבטורקיה - פניה אדומות מהאש, ושופעות חיים, מלאה מעט, ועיניה הדבשיות נוטות לצבע אדום מחמת העשן והאפר.
מטפחתה האדומה מבליטה אותה על רקע לבושה השחור והרקע האפור שסובב אותה. גם אחרי יותר מ-24 שעות ללא שינה, סאווסן אבו אלהיג’א מכפר עין חוד לא מרגישה עייפות. היא מקפידה לשתות הרבה קפה כדי לשמור על ערנות ומספרת כי הכנת ריבת החרוב מרגישה לה בדיוק כמו יום של חג.

"השנה קטפנו 130 ק"ג של חרוב מההר", מספרת סאווסן, "אחרי שרחצנו את החרוב, שלחנו אותו לכפר ברטעה, שם טחנו אותו. אחרי זה משרים אותו במים קרים עד שהצבע של המים משתנה לצבע חום בהיר ואז מסננים את התערובת הטחונה דרך חתיכת בד גדולה. את השאריות נותנים לעזים ואת הנוזל מבשלים בסירים גדולים.

מרתיחים ככה, במשך 24 שעות ולפעמים יותר, עד שזה נהיה סמיך וכהה כמו שוקולד". סאווסן, 38, עוסקת במלאכה זו כבר יותר מ-3 שנים. היא למדה את המקצוע מאימא שלה. בכפר שמונה כ-350 תושבים, כולם בני משפחה אחת, אבו אלהיג’א, וכולם מקבלים את ריבת החרוב מסאווסן.

חרוב.

במרפסת ביתה, שמוקפת בערוגות פרחים ומכופה בגג רעפים, יושבות כמה מנשות הכפר. הרצפה מוצפת במים שנשפכו בטעות כשהזיזה את קערות החרוב. למרפסת מגיע מוראד, אחיה של סאווסן, שלא מפסיק לספר סיפורים ובדיחות. לידו, אום סיף, ובחיקה באמיה, שמשחקת עם הקמעות שלה. "כיף לי פה. אני אוהבת להישאר בתוך הבית וליהנות מהטבע. אני לא כל כך יוצאת מהכפר. אין מקום יותר יפה מפה". אומרת סאווסן. השכנים באים, יושבים ומתחלפים. גברים, נשים וילדים, צופים במחזה החד שנתי והחגיגי הזה. "בלילה יהיה עוד יותר יפה, כי קר מאוד והאנשים יושבים סביב האש, ונשארים ערים עד השעות הקטנות של הלילה".
סאווסן נשואה ואימא לילדים. ביתה ממוקם ליד בית הספר וזה מוזר לראות את בתה רצה מכיוון בית הספר, נכנסת הביתה שוטפת את פניה וחוזרת שוב לבית הספר, "כולה 40 תלמידים בבית הספר", מספר מחמוד אבו אלהיג’א, "הם מרגישים בבית הספר, יותר כמו בבית". מחמוד בן 33, מחלק את עיתון "הארץ" באזור חוף הכרמל, מתנדב להדריך אותי בסמטאות עין חוד.

מחמוד אבו אלהיג'א.

בכניסה לבית הספר היסודי והיחיד בכפר, רואים באמת את הכמות הדלה של התלמידים, שיצאו בדיוק להפסקה. בבית הספר יש 5 מורים כולל המנהל. יש 5 כיתות לימוד שלכל אחת מהן דלת נפרדת שמובילה אל חצר בית הספר. התלמידים דומים אחד לשני. רובם בלונדיניים, או לבנים עם עיניים כחולות או ירוקות. לבית הספר אין פעמון וכשהתלמידים מתבקשים לחזור לכיתה, המורה קרא להם לחזור. אין במקום את התנועה האופיינית לבתי הספר. כאן שורר שקט. 

בית הספר.

 בבית הספר יש תלמידים מגן עד ו’. בכיתה ו’ יש 6 תלמידים, אחד מהם חסר, גם המורה לא הגיע אז המורה הנוכח צירף אותם לכיתה ה’. "כיתת הגן לומדת עם כיתה א וכך ילדי הגן לא מקבלים באמת את מה שהם צריכים לקבל", מוסיף מחמוד, "תלמידים מכיתה ז’ עד כיתה י"ב לומדים בחיפה, אוטובוס מיוחד של משרד החינוך, אוסף אותם מדי בוקר ומחזיר אותם מדי צהריים".
מחמוד אומר שחוץ מבעיות התלמידים בתוך בית הספר יש את הבעיות של אחרי הלימודים. "לילדים אין לאן ללכת. אין חוגי העשרה ופעילויות, והריחוק של הכפר, מקשה עליהם להצטרף למקומות קרובים. במעלה ההר יש גן משחקים אחד, ומגרש קטן של כדורגל, שלא מחובר לחשמל כבר יותר משנה".

על יד בית הספר יש תחנת אוטובוס של החברה הלאומית לדרכים. מחמוד מספר שאוטובוס לא עובר דרך עין חוד, ואנשים שרוצים להגיע למקום צריכים לנסוע בטרמפים. "פעם ראיתי כמה בחורים מחוץ לכפר שעמדו בתחנה שעות. הם חיכו לאוטובוס. התברר שהם עלו על טרמפ לפה וחשבו שיש אוטובוסים לכביש 4 וחיכו. התנדבתי לקחת אותם".

 אלפי כרטיסי ביקור

אי אפשר להיות בעין חוד, בלי לבקר במסעדת הבית. בעליה הוא מובארכ אבו אלהיג’א,"אבו עמאר", שהוא גם נציג הכפר במועצה המקומית חוף הכרמל, מאז 2004. מה שמיוחד במסעדה, חוץ מהנוף המרהיב והאוכל, זה השולחנות. מתחת לפלטת זכוכית יש אלפי כרטיסי ביקור מכל רחבי הארץ והעולם. נסרין אבו אלהיג’א, בתו של בעל המסעדה, עובדת במקום, "ב-2004 פתחנו את המסעדה, בתוך הסלון של הבית. מעל השולחן בסלון הייתה זכוכית ואבא שם מתחתיה כרטיסי ביקור. אנשים שהגיעו למסעדה אימצו את ההרגל של אבא, וכל אחד הוסיף את כרטיס הביקור שלו לאוסף. כשפתחנו את המסעדה החדשה בבניין נפרד החלטנו להעתיק את הרעיון והבאנו שולחנות עם זכוכית שמאפשרות לכל אחד מהמבקרים להוסיף את הכרטיס שלו".

השולחן הנוסטלגי ומובארכ אבו אלהיג'א.

את השולחן הנוסטלגי העביר ,"אבו עמאר" למסעדה החדשה, לידו הוא יושב ומעשן ללא הפסקה עם זוג עיניים כחולות, גדולות ובולטות, חיוך חכם, וברכה לכל מי שנכנס או עוזב.

כשסיימתי את הסיבוב אספתי את סבתא שלי מבית אום זכריא, בת ה-73 חברתה של סבתי, אימו של מחמוד, ואשתו של אבו חלמי מייסדה של עין חוד החדשה. ב-1948 הוצאו תושבי עין חוד המקוריים, עין הוד היום, מבתיהם. חלקם עברו לטמרה, וחלקם לפרדיס. היו גם כאלה שעזבו לחו"ל. מי שנשאר, התיישב על רכס הכרמל קצת יותר גבוה מעין הוד ובהנהגתו של אבו חלמי אבו אלהיג’א, אביו של מחמוד, הקימו את כפר עין חוד החדש. בבתים העתיקים והאותנטיים של עין חוד הישנה גרים היום אומנים.
תושבי עין חוד ניהלו במשך שנים ארוכות מאבק עיקש להכרה מצד ממשלת ישראל. עד לפני ההכרה ב-2007 הם הספיקו להתקין בעצמם מערכת ביוב שזורמת כבר משנה 55. עד אז אבו חלמי היה נותן לניר עציון פירות וירקות ומקבל מהם מים.
רק לאחרונה התחברו תושבי הכפר לחשמל אך עדיין אין במקום מרפאה ואת השירות הרפואי הם מקבלים בניר עציון או בחיפה. בכפר אין חנויות וכדי לעשות קניות הם יורדים בדרך המפותלת והמסוכנת עד ליישובים הקרובים.
כשמתרחקים מהכפר רואים את הבתים כגוש אחד, ניצבים באקראיות מוקפדת. כל בית משקיף אל הים ואפשר לראות ממנו גם את מבצר עתלית.

תמיד ידעתי שיש כפר שנקרא עין חוד אבל למרבה הפלא זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי במקום והאמת שהיה לי קשה לעזוב. קשה להאמין שבמרחק של כמה קילומטרים מפרדיס שוכן כפר מהחלומות, כולו מחובר לטבע. הרגשתי שמצאתי אח תאום לכפר הבית שלי פרדיס. איזה אושר.