שמנים תחבקו את עצמכם חזק!

רויטל יכין קרוקבסקי

בסוף השבוע האחרון התראיינה מיה דגן לעיתון "ישראל היום" כדי לקדם סדרה חדשה שבה היא חוזרת לימי התיכון לסגור חשבונות עם אנשים וחוויות שגרמו לשנות התיכון שלה להיות שנות "עליבות, רגשי נחיתות ושנאה עצמית". למה? תחזיקו חזק: מכיוון שהייתה מלאה. מלאה! אפילו לא שמנה. הגדיל לעשות עורך הכתבה כאשר כתב בכותרת המשנה ש"כל נערה מתבגרת חולמת להיות שחקנית מצליחה וגם חתיכה בלונדינית", וזאת לצד תמונה גדולה של השחקנית החטובה והבלונדינית. הסבטקסט הלא מוצנע שעלה מהכותרות הוא שרק בזכות גאולת הבלונד והמשקל הנמוך זוכה כעת דגן לשנים של עדנה מקצועית ושלמות אישית.

אולם מהר מאוד מתברר בכתבה כי בין הרזון של דגן לבין שלמות אישית כביכול אין ממש. במפגש הראשון שלה עם מלכת הכיתה מאז, כשהיא כבר שחקנית מצליחה וחתיכה בלונדינית (להזכירכם "חלומה של כל נערה מתבגרת"), היא מתערערת ומיד חוזרת להיות אותה נערה עלובה ומנודה מהתיכון.

ולמה הראיון הזה הוציא אותי מדעתי? כי יש בו הרבה אמת כואבת, אמת שרק שמנים ומלאים יכולים להתחבר אליה. אני הייתי הילדה המלאה מהתיכון. ולמרות שהייתי מקובלת, תלמידה טובה, עסוקה בצופים ונמצאת במרכז הצומת החברתית לא נתתי לכל העובדות האלה לבלבל אותי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, אלא  "כמעט שווה", וכי רק אם הייתי כמה קילוגרמים פחות הכל היה מושלם. לא הצלחתי ליישב את הדיסוננס שמצד אחד אני אהובה ומצד שני לא נאהבת. לא נתתי לעצמי להיות כזאת כי הרי אני "לא מספיק טובה".

המשוואה הקשה שמיה דגן מדברת עליה ששמן=עלוב היא משוואה מסוכנת, קיצונית שגורמת להרבה נערות להרגיש שהן לא מספיק טובות. אין הרגשה יותר מסרסת מזו. הבעיה הכי קשה עם המשוואה הזו שהיא יוצרת מציאות שלגמרי אינה הכרחית. החברה, מקבעת את המשוואה, בכך שהיא מציבה את המודלים לחיקוי כאשר הפרמטר ששולט כמעט בלעדי הוא המשקל.

החדשות הטובות הן שאחרי התיכון, בשנות ה-20 המאוחרות, אחרי שעוברים כמה שנים אצל פסיכולוג ועובדים על המשוואה השקרית של שמן=עלוב, החיים מאוד משתפרים. לא מגיעים למצב של "שלמות", שהיא מילה גדולה מדי בעיניי. מגיעים למשהו טוב יותר: "שולם". ומהמקום הרגוע והמקבל הזה, זה שדחה את השנאה העצמית ורגשי הנחיתות, חיים הרבה יותר טוב ומאפשרים לעצמנו לקבל דברים שלא הרשנו לעצמנו. 

אחת ההפתעות הכי גדולות של החיים שלי הייתה שגיליתי שיש גברים שאוהבים נשים מלאות, או חס וחלילה שמנות. שנים לא יכולתי להאמין בזה. הגברים האלה נראו לי או פסיכים או שקרנים, הרי איך ניתן לאהוב, לחשוק ולרצות בבחורה שמנה???!! רק שפגשתי יותר מכמה כאלה, וראיתי שרואים בי אישה, עם גוף, ראש ונשמה שהם בדיוק מה שהם רוצים, טובים מספיק, ולא כמעט, שחררתי את האמונה בשקרית שהיא זו שהרסה לי את התיכון.

אסיים ואומר כי נושא המשקל ממשיך וכנראה ימשיך להעסיק אותי עד סוף ימי. החיים שלי נעים בין ניסיונות דיאטה כושלים לקצת יותר טובים. ההצלחה שלי היא שהפסקתי לשפוט את עצמי על זה, לקבל את עצמי גם בתקופות השמנות. אולם עדיין לא אשקר ואומר כי כשהמשקל יורד, עולה החיוך – וזאת משוואה שלא הצלחתי להפריך. הלוואי ולא יהיה קשר בין הסיפוק העצמי למשקל. כרגע זה עדיין קיים.

מה שבא לי להגיד לנערות ולנערים השמנים שנמצאים כרגע בתיכון, וחלקם חושבים שהם לא מספיק טובים, שיחבקו את עצמם חזק חזק, כי לא רחוק היום ולא המשקל יחרוץ את דינם החברתי. מיד יבואו השנים בהם לכישרון, לרגישות, לחכמה והכי חשוב – לאהבה והביטחון העצמי יהיה את המקום הראוי להם בקביעת גורלם.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו - http://www.facebook.com/Debbycomm?ref=ts