"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
יומן נוסטלגיה
יצא לי כבר כמה פעמים בחיים לכתוב את קורות חיי בדרך זו או אחרת. בדרך כלל עשיתי זאת בעקבות תרגיל באחד מספרי ה-האו טו שקראתי (למשל, THE VAIN OF GOLD של ג'וליה קמרון). אמנם תמיד נהניתי לעשות את זה אך למעשה עשיתי זאת באופן מאוד טכני.
בניגוד לכך, אני כותבת כבר כמה שבועות משהו שנקרא יומן נוסטלגיה. המטרה העיקרית שלי היא לא סתם לספר את האירועים, אלא לנסות להרגיש אותם: את האווירה שהם משרים, את מצב הרוח שהם מעלים, את האבל הטמון בהם. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נשטפת בדמעות על פגיעה ישנה, על אבדן, על חסך כלשהו. אחר כך אני מרגישה כאילו התקלפה ממני פיסת מועקה שחסמה ביני לבין החיים.
בשבוע האחרון קראתי את ספריה של רחל נעמי רמן (אחד גמרתי ואני באמצע השני), בהם היא מדגישה עד כמה חשוב להתאבל ולהרגיש כי אחרת שורדים אבל לא חיים. ואכן, אני מרגישה שבמשך כמה שנים אני מקסימום שורדת אבל לא חיה. יומן הנוסטלגיה הפך לכלי מדהים בהחזרת החיים לחיי.
לסיכום אני מביאה כאן קטע מתוך ספרה של רמן ברכות סבי:
"הדבר החשוב ביותר בהגנות הרבות שאנו משתמשים בהן כדי לשמור על עצמנו מפני תחושת אובדן הוא, שאף אחת מהן אינה מובילה להחלמה. למרות שהכחשה, רציונליזציה, שימוש בתחליפים, הימנעות ודומיהם עשויים לטשטש את כאב האבדן, פוגעת בנו כל אחת מההגנות הללו פגיעה מהותית בהרבה. אף אחת מהן לא מתייחסת לחיים ולתהליך. אף אחת מהן לא מכירה ביכולתנו למצוא משמעות או תבונה." (עמ' 130). |
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נראה לי שמה שצריך זה סבלנות. שמתי לב שלפעמים מספיק קצה קטן מאוד של זכרון ולאט לאט עולים עוד דברים. לפעמים אני מתחילה מזכרון כלשהו וזה מוביל אותי בכלל לזכרון אחר מזמן אחר. חוץ מזה, גם העצב הוא רגש שאפשר באמצעותו להתחבר לחיים.
אני חושבת שאכן אין ברירה אלא לכל אחד להתמודד בעצמו. אני מספרת על עצמי ועל איך שהדברים של רמן הדהדו אצלי ואם זה מהדהד אצל עוד מישהו אשרי ואם לא זה גם בסדר.
תודה.
אז אולי דרך נוספת- האיזון בין הדחקה/הגנה... לבין היכולת לחוות רגשות הוא עצמו החיים והיכולת לשרוד...
זה רעיון מעניין. מה שרמן מתכוונת עוסק פחות בהבעה ויותר ביכולת להרגיש. לפעמים מרוב שמשהו קשה לנו אנחנו חוסמים את המגע עם הרגשות כדי לשרוד את הדבר הקשה. שתי בעיות עלולות להיווצר במקרה כזה. האחת, שבגלל שחסימת הרגש הספציפי חוסמת גם רגשות אחרים ואז יש תחושה של מעין מוות (אומרת מנסיון) והשנייה שדווקא בגלל שלא נותנים לעצמנו לחוות את הרגש הוא נשאר תקוע בנו.
האיזון, כפי שכתבת קודם, אכן נראה לי חשוב. אני סבורה שמנגנוני ההגנה יעילים בזמנים מסויימים רק צריך להזהר מלהשתמש בהם יותר מדי.
בעצם, אני לא בטוחה שאלה הפכים. התבלבלתי קצת ...
תודה. בשבילי זה תרגיל ממש מנקה.
כל דבר בעתו. אם את מצליחה לצחוק זה גם טוב.
מנגנון ההדחקה הוא אחלה מנגנון ויש מצבים שהשרדות היא מה שצריך בהם. אבל נראה לי שעדיף לא להפוך את ההשרדות לתחליף לחיים. בכל אופן אם אני נוקטת יותר מדי זמן בדרך ההשרדות אני מפסיקה לרצות אפילו לחיות.
לחלוטין נכון ולכן אני מקפידה לספר רק על האופנים שמתאימים לי ואני לא מתיימרת לייעץ לאף אחד אחר. אני חושבת, שיותר מזה, גם לאותו אדם בזמנים שונים מתאימות דרכים שונות, וכמובן גם על אירועים עם אופי שונה מגיב האדם באופן שונה.
לנסות להיות אמיצים ולוותר על ההגנות (זה לפעמים לוקח הרבה זמן עד שמצליחים, אני חושבת).
אלוהים יסלח לי...
להרגיש לחוות זה לחיות , לעומת הלשרוד.
אבל,כנראה, שההדחקה , לאנשים מסוימים,דרושה עד כדי כך, ששומרת עליהם מהתפרקות , אולי.(גם אני ,עדיין, לא חפה מכל זה.)
לשם זה קיים המנגנון הזה. לא?
כשמוכנים ונעשים יותר מודעים, אולי אז,כבר אין כ"כ צורך
במנגנון הזה ואז מתחיל תהליך מרפא.
כל אחד ודרכו הוא
אז מה את מציעה לעשות?