0
יצא לי כבר כמה פעמים בחיים לכתוב את קורות חיי בדרך זו או אחרת. בדרך כלל עשיתי זאת בעקבות תרגיל באחד מספרי ה-האו טו שקראתי (למשל, THE VAIN OF GOLD של ג'וליה קמרון). אמנם תמיד נהניתי לעשות את זה אך למעשה עשיתי זאת באופן מאוד טכני.
בניגוד לכך, אני כותבת כבר כמה שבועות משהו שנקרא יומן נוסטלגיה. המטרה העיקרית שלי היא לא סתם לספר את האירועים, אלא לנסות להרגיש אותם: את האווירה שהם משרים, את מצב הרוח שהם מעלים, את האבל הטמון בהם. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי נשטפת בדמעות על פגיעה ישנה, על אבדן, על חסך כלשהו. אחר כך אני מרגישה כאילו התקלפה ממני פיסת מועקה שחסמה ביני לבין החיים.
בשבוע האחרון קראתי את ספריה של רחל נעמי רמן (אחד גמרתי ואני באמצע השני), בהם היא מדגישה עד כמה חשוב להתאבל ולהרגיש כי אחרת שורדים אבל לא חיים. ואכן, אני מרגישה שבמשך כמה שנים אני מקסימום שורדת אבל לא חיה. יומן הנוסטלגיה הפך לכלי מדהים בהחזרת החיים לחיי.
לסיכום אני מביאה כאן קטע מתוך ספרה של רמן ברכות סבי:
"הדבר החשוב ביותר בהגנות הרבות שאנו משתמשים בהן כדי לשמור על עצמנו מפני תחושת אובדן הוא, שאף אחת מהן אינה מובילה להחלמה. למרות שהכחשה, רציונליזציה, שימוש בתחליפים, הימנעות ודומיהם עשויים לטשטש את כאב האבדן, פוגעת בנו כל אחת מההגנות הללו פגיעה מהותית בהרבה. אף אחת מהן לא מתייחסת לחיים ולתהליך. אף אחת מהן לא מכירה ביכולתנו למצוא משמעות או תבונה." (עמ' 130). |