כתבתי פה פוסט שלם על תקופות ישנות, נוסטלגיה שהתרפקה בי, ועל ze שרק בדיעבד שמים לב לתקופות הטובים בחיים.

אבל יותר נוח להתמרמר, אז מחקתי את זה כדי שמא לא יהיה לאפחד עוגן לתת לי כאפה. לא, אני לא יותר מרירה מהנס קפה שאני שותה עכשיו. מצוברחת? אולי. מתוסכלת? מאוד. אבל מרירה?... לא.

אגב טעמים ומילים, מישהו חשב פעם על למה אומרים להחמיץ הזsמנויות?.... כי שיש לך הזדמנות טובה למשהו, לכל דבר ואתה מוותר עליה או שהיא מתפספסת כי היססת... הטעם אינו מר, כמובן שלא מתוק... בפה, זה באמת מרגיש חמוץ.

העיר הזו. הבית הזה, אני צריכה נוף חדש.

מה שאני הכי רוצה זה כלב.

אני מתגעגעת לג'ני.

האייפון מעצבן אותי.

למה לא כתבתי ביקורת על מד מן כמו שרציתי?

*לא, לא לקחתי סמים קשים בעת כתיבת הפוסט הזה*