היא מסיטה את רפפות התריס, מגבירה את המזגן ונשכבת לידי, מצמידה את אזנה אל חזי ומקשיבה ספק לחלומות, ספק להלמות מאחורי לוח לבי. אני מרגיש אותה מבעד נים ולא נים עצל בו טובעים חושיי ורואה כיצד מתרחקים פחדיי ובדומה לאבנים נערמים בפתח הדלת כדי לזנק אל מקומם תחת הציוד אותו אעמיס על השכמות כשעם הזריחה שוב אצא לדרכי...
כן, לה המסיטה את רפפות התריס מפני האור של אחר צהריים מאוחרים; לה המקפלת את המדים ומניחה אותם בסל כביסה; לה המטאטאת את שאריות הבוץ שנשר ממגפיי; לה החובקת את החדר במבט אחרון ומתכרבלת בתוכי, אני קורא "מגרשת שדים קטנה, גחל חיים בלתי נלאה, ציפור שיר ואהבה, הסיבה לחיי וזאת שעליהם אוותר למען אושרה".
"אני אוהבת אותך, אתה לא מפלצת, אליפל," מצמידה את שפתיה לשלי, שולפת את ערכת הצבעים ומציירת לנו עולם חדש.
שאריות של אור שנלכד בחדר מפזזות בין הקירות ונוחתות על המיטה, רכב חולף במרחק ומעבר לרפפות התריס, שעות בין הערביים נוגסות ביום נוסף שתם. אני מעביר את ידי על שערות ראשה, נוגע לא נוגע בה, נושם לא נושם לידה, ובגרון רטוב מדמעות מקשיב לקולה ומשתנה עד בוא הזריחה. |