פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת
בשבוע האחרון התפרסמו ברשת ארבעה מאמרי דיעה על ידי חמישה אנשים מהאגף האולטרא-שמאלני הנפוץ עד זרא בתקשורת. שלושת המאמרים האלה מתיימרים לספק שלוש אבחנות על מצב הדברים התרבותי בישראל: מה שהם מספקים בפועל הוא שיקוף של הכשלים המחשבתיים והמוסריים של השמאל: חומרנות, חוסר אמונה באדם (ויותר מכל באדם היהודי) וטיפשות של ממש. הפריט הראשון ברשימה שייך לאורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ שמידותיו הטובות נודעו בכל הארץ כשכינה את משפחתו של רב סרן אלירז פרץ, סמג"ד 12 של גולני שנהרג ברצועת עזה "משפחה של פשיסטים ג'יהדיסטים". ניתן להניח שאורי תובל ידע שגם אחיו של אלירז פרץ, אוריאל פרץ, נהרג ב98 כשכח בפיקודו עלה על מטען בדרך למוצב צפעוני בדרום לבנון. הוא אמנם התנצל ציבורית על האמירות (שנעשו בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו), אבל הן מייצגות היטב את הלך הרוח של המלייה החברתי התל אביבי המסויים שהוא, כמו שאר הכותבים שאתייחס אליהם כאן, משתייך אליו. עכשיו אורי תובל מפרסם בפייסבוק רשומה ("note") שכותרתה "15 באוקטובר". ברשומה הזאת תובל משתמש בסיפורו של אביו שנהרג במלחמת יום הכיפורים כדי לבנות, בסגנון רגשני ומתחבט- לכאורה (סימן ההיכר של כותבי השמאל המופרך) סיפור שלם על כך שישראל, אבוי, כבר אינה מה שהייתה כשהוא היה ילד והכל היה מקסים. הוא כותב, בין השאר: "מה שאני חש הוא שהדי-אן-איי הישראלי הפך להיות כזה, שהחזון הפשוט שבו אני מאמין – כבר אין לו רקמה לצמוח בה. כי אם אני מסכם את כל אותן סוגיות למהות אחת, הרי היא שהחיים הישראליים הפכו לאלימות טהורה" ועוד הוא כותב: "ישראל הפכה ללאומנית, דתית, קפיטליסטית ופופוליסטית – ארבע גישות אלימות כלפי חוץ וכלפי פנים. שרואות באדם כלי ולא ייעוד, יריב ולא שותף ליצירה, שמגדירות קבוצה של ראויים שלהם מגיע הכל, וקבוצה עצומה של לא-ראויים שלהם לא מגיע דבר. כל גישה מזינה את השנייה, וביחד הן הופכות את החברה שבה אנחנו חיים לבורה, ענייה, מפוררת, טיפשה, רעה, אלימה, מפלה, מפוערת". מעבר לחוסר ההסכמה שלי עם גבב האבחנות המרנין הזה, מה שצורם במיוחד הוא הטון הפטאלי. ישראל, אליבא דשמאל הקיצוני, היא מקום רע ואבוד. כמובן, אלה בדיוק האנשים ששרים את שיר השלום בחדווה ועזוז ומפליאים בתיאור מורכבותה ורבגוניותה של הנפש האנושית בשלל פרוייקטים אקדמיים ואומנותיים שהם מגישים למימון קרנות האיחוד האירופי. את המסיכה הכאילו-הומנית, או יענו-הומנית הזאת של השמאל אורי תובל עוזר לנו להסיר: השמאל לא באמת מאמין ביכולתו של האדם להשתנות, כופר בכך שטמון טוב בבסיסו. אם השמאל היה באמת מאמין ברוח האדם הוא היה מפגין אופטימיות ומנסה לפתוח לבבות לחזון שלו, במידה ויש כזה. מה שאנחנו רואים מהשמאל שונא האדם הזה, בכל מקום שהוא מתבטא, הם פסימיות, אכזבה, חוסר תוחלת, ריחוק ובוז. מעבר לסגנון הפומפוזי והקלוקל, אורי תובל וחבריו לדיעה חוטאים ומחטיאים: ישראל איננה אי של אלימות ושיגעון דתי. אלה הבלים. צריך רק לצאת לטיול קטן בשדרות הנשיא בחיפה, בבן גוריון בתל אביב או במדרחוב הירושלמי כדי להבין את זה. את בעיותיה של המדינה (האהובה) הזאת - ויש כאלה, וחלקן קשות, לא יפתרו התלונות, האנחות, הבוז וריפיון הידיים של השמאל הקיצוני, אלא התכונות ההופכיות להן - אמונה, אופטימיות וחזון. סיפור הקמתה של ישראל הוא במידה רבה סיפור ניצחונה של הרוח האנושית; אלה שבאו לכאן בתחילת המאה העשרים לבנות בית לאומי לעם מפוזר מכמה ביצות ועיר עתיקה ומתפוררת אחת היו צריכים להתמודד עם קשיים גדולים פי כמה מאלה שניצבים בפנינו היום. הם הצליחו, אין סיבה שלא נצליח גם אנחנו.
להמשך >>> (+ תמונה משובחת של נטע גוב) |
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא הבנתי.
אלה גם היו שמאלנים מובהקים- אנשים שמאמינים באדם מאוד- השמאל המציא את האמונה באדם, בדת לא כל כך זה נכון.
אני לא מסכים שהקשיים שלהם היו קשים משלנו, במובנים רבים כן ובמובנים רבים להם היה יותר קל.
רק אם תשתחרר מהסיפור הזה שגדלת עליו תוכל לראות את המציאות- שאת דיעות השמאל הישראלי אתה יכול להאשים רק כמקדימים את זמנם ותו לא.
לא, בכלל לא. אני לא חושב שהמדינה שיש לנו כזאת רעה, רק שאנחנו מבזבזים יותר מידי אנרגיות בלקונן במקום להפוך אותה לטובה יותר.
משאלת לב של הרבה מאתנו.
לא באתי מכיוון של לתת במה, אלא להסביר קונקרטית כמה מהדברים שהם שגויים ופסולים בעיניי בתקשורת שלנו: אני לא יכול לשכנע את מי שכותב ככה, אבל אני יכול לנסות להשפיע על מי שקורא.
אני לא חושב שהמדינה צריכה לקחת חלק פעיל מידי בניהול חיי הכלכלה. למה? כי זה נותן לפקידים ולמשרדים ולבירוקרטיות יותר מידי כח ולוקח מהאזרחים את האחריות שלהם לגורלם והחובה שלהם לעבוד עם האחריות הזאת. חברה מתנהלת רע? שלא יקנו ממנה. חברה מתנהלת טוב? יחסי הציבור הטובים ותזרים המזומנים העודף שלה ישכנעו חברות אחרות לנהוג כמותה. ככה דברים ילכו לכיוון רצוי מתוך חופש ובחירה, לא מתוך מבוך אינסופי של תקנות וחוקים שאין שום דרך להיפטר מהם.
ערכים כלכליים? לא תפקידה של המדינה להתנהל כאילו היא תנועת נוער. האזרחים - בני האדם - צריכים לשאוף וללמד לחריצות, אחריות ונדיבות. לא צריך מדינה בשביל זה.
תצטרפי כאן - יפתור לך את כל הבעיות (:
http://www.facebook.com/group.php?gid=159557690726623
(אני מעלה את כל הלינקים החדשים וגם מתזכר בהודעות מידי פעם.)
תודה.
נ.ב.
אני לא אוהבת ששולחים לי קישורים - אבל מפאת חוסר זמן - זה מקצר לי תהליך מיון.........
לא ברורה לי הבמה שנתת לעיתונות הזו. האם לא חכם יותר להתייחס אליה כאל עיתונות נישה, שקוראיה מלכתחילה קבורים בהקיץ המגוחך שלהם? בדיוק כמו העבר השני עם החכם עובדיה יוסף, ושאר הפגאנים המייעצים לו. את הברווזים האלה בהחלט אפשר לבלוע, להתעלם מהם או פשוט להתרחק.
ועוד דבר קטן, שאני סבור שיישמע לך לא קשור. במישור הכלכלי לא מעניין אותי מה קורה באירופה (זה שבעתיד הלא רחוק יהיה לנו מחסור בשוודיות זה חמור), אבל ההשוואה שאתה עושה אינה נכונה כלל. אני בטוח שמעולם לא עבדת בחברה סלולארית, או כיהנת כעובד זוטר ברשת צריכה גדולה. יש כאן חזירות ותאוות בצע בליווי העלמת עין מוחלטת. השחיקה של המעמדות הנמוכים יותר פה מחרידה, ואני לא יודע לתוך אילו ערכים כלכליים אני מגדל את הילד שלי.
לתפישה העיתונאית יש ניואנסים, אבל הם הרבה יותר מבוססים על היחסים הפרסונליים שלהם עם מושאי הסיקור שלהם מאשר הבדלים אידיאולוגיים מהותיים, ככה נדמה לי. בסוגיות הגדולות - הגירה, יחס לקבוצות מיעוט, לאומיות, ביטחון, שטחים - כמעט כולם, כמעט כל הזמן, מבטאים את אותן דעות. יש איזושהי פתיחה בשנתיים שלוש האחרונות, הם פשוט מרגישים את התזוזה ימינה בדעת הקהל ומנסים קצת להתאים את עצמם. שוב, הכל מעיניי הקורא הפרטיות שלי, אני לא מכיר אף אחד, לא מקורב לאף אחד ולא חלק מהשיקולים של כלום.
תלוי. אני חושבת שהתפישה העיתונאית אינה כר דשא אחיד.
נדמה לי שחיים שיבי כתב על זה לא מעט בכמה פוסטים שלו.
הארץ לא יכולים להרשות לעצמם להביע עמדה כמו-פטריוטית אפילו במשתמע: זה יעלה להם בתדמית שהשקיעו שנים בבנייתה ובחלק ניכר מקהל המטרה שלהם. הוא פרט קטן: האחידות של התפיסה עיתונאית מדאיגה הרבה יותר, אבל היא לא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
כשקראתי אז את תשובתו למהומה שיצר, הוא ציין את אביו ז"ל ולא היה אפשר להתעלם מהציניות שבסחיטה הריגשית שהפעיל עבור כל מי שהתקיף אותו.
אני שמחה שהעלית את העניין. איחסה של בן אדם.