השלכתי את כל הציורים שלי, מחברות על גבי מחברות, את כל מה שאי פעם כתבתי, פיסלתי, שירים שהקלטתי, תמונות שצילמתי, צולמתי, את האישה היחידה שאי פעם באמת אהבתי, החברים הטובים, המשפחה. הפסקתי לעשן סיגריות, חשיש, לשתות, לאכול בשר, בצל, שום, לשקר, לאונן, לזיין, לקנות דעת, לשנות תפיסות, להתערב ולהתערבב בענייני העולם הזה. מצאתי אושר, תשובות, אני זוכר ששאלתי "על מה נותר עוד לחשוב?", כאילו באמת לא נותר דבר, רק לפסוע בדרך, להרהר בדברים נשגבים ומופלאים, מורכבות אינסופית, חמלה, ויתור, לנקות קארמה, להתעורר, להיפטר, להיפתח, להתעלות. כשישבתי במדיטציה, רגליים שלובות בתנוחת לוטוס, גב זקוף, והנחתי לידיים לנוע, כמעט מעצמן, על גבי מסלול אנרגטי, שמחתי על הכאב שהוא מנת חלקי. ניסיתי להיות כלפי חוץ רגיל ככל האפשר, ידידותי, עובד חרוץ, איש טוב ונחמד. לקח זמן להגיע לאיזון, למצוא תשובות ודרכי התנהגות נאותות, תוך הקפדה על הדיבור והמחשבות, כדי לא לחרוץ, ללא כוונה, גורלות. אסור לטפל, להניח ידיים, להתערבב, להרגיש איפה כואב לאחרים, כי יש סיבה מאחורי כל סבל וצריך לשמור על טוהר. אסור לרחף באוויר, אסור להרוג. כל הדברים שנראו חשובים לכולם נתפסו אצלי כחסרי משמעות, מרדף אחרי צללים חולפים, כבלים ושלשלאות. כמעט ונדרסתי, הרכב עצר במרחק חמישה סנטימטרים ממני. ידעתי אז שאני מוגן, או שאולי כל המערכות הרגשיות שלי עברו שינוי, כי נותרתי רגוע לגמרי, פשוט המשכתי ללכת. או שהתעוררתי באישונו של לילה אחד, ערני לגמרי, ושמעתי צווחה נוראית, מפלצתית, אבל לא היה בי שום פחד. לקום בבוקר, להכיר שכבות של מציאות, עולמות אחרים, גרגרים של חול, להשתדל לחיות למען אחרים, בכל דבר קטן, להיות בן אלמוות רגוע, מאוזן. |