גבריאל בלחסן. שמעתי את השם, פעם קראתי כתבה, הנושא מעניין אותי, לא משהו מעבר לכך. את להקת אלג'יר לא הכרתי ממש. בסוכות רציתי לראות את הסרט, אבל נרדמתי והעניין התפוגג מתודעתי.

עד היום, כיוון שהיום זכיתי לראות, במסגרת העבודה, את סרטו של הבמאי המוכשר אופיר טריינין, אשר ליווה בשלוש השנים האחרונות את המוסיקאי המרגש כל כך.

מה אומר...אם היה גבריאל בהקרנה קרוב לוודאי שלא היה נותר אדם בקהל שלא היה ניגש לחבקו בסוף. כולל אותי כמובן.

שלוש שנים בהם עבד ,בחלק מהזמן, על הדיסק "עתיד", ותוך כדי כך התמודד עם מחלת המאניה דיפרסיה.

היו שם רגעים לא קלים, היות וגבריאל צוייד במצלמת וידאו ביתית והוא תיעד את עצמו ממרחק אפס בלילות ללא שינה, עפופי עשן סיגריות, מלאי חרדות. בסרט גבריאל נלחם, בכוחות ראויים להערצה ולא מוותר, גם במקומות הקשים לו. לחיות, להופיע (לאחר שהתמוטט על הבמה), לעלות ולקבל את פרס אקו"ם, נרגש. הוא משתף, ללא גינונים, ברגעים פרטיים כל כך, חולים, מיואשים ועצובים ואי אפשר שלא לבכות איתו. גבריאל מתאשפז שוב ושוב ואתה צופה ומקווה שהפעם זה לא יקרה, יודע שתתבדה. בבית הוריו, משפחה דתית מרובת ילדים במושב בדרום הארץ, מלוכדים, מחובקים עם אח אחד אשר קרוב אליו ביותר, דואג לו כאב, מטפל בו בשעות קשות. המצלמה עוקבת, אך לא מחטטת, לא צהובה וכל זה בזכות עבודתו העדינה והרגישה של הבמאי אופיר טריינין, אשר אפשר לנו בטובו הצצה לחייו של גבריאל, או נכון יותר, איך זה להרגיש גבריאל. הצצה מטלטלת להסרת הסטיגמות מחולי המאניה דיפרסיה. אופיר סיפר לקהל בתום ההקרנה על תהליך העבודה, המפגשים שלו עם גבריאל בעבודה על הדיסק ועל החומר הרב שנותר בחדר העריכה וטוב שכך. זהו סרט אישי ולא פרובוקטיבי, הוא אינו מדבר על נתונים וסטטיסיקה וגם לא על תרופות ורופאים, הוא מספר על אדם. אדם שתופס את לב הקהל ואינו עוזב. 

דשא- מילים ולחן גבריאל בלחסן

דשא גדול
לחות בעצים
ילד קטן מסתתר בעולם
הוא רץ מהר
כשהטיפות מכות
הוא רטוב ומחייך
הוא מסרב לעזוב
הוא חולם שהוא עף
מעל האנשים
יש לו עולם רוחש בראש
וזה הסוד שלו
והאם הוא יזכור
ימים שכאלה
שלעלים היה ריח
והזמן היה הרפתקה
שהטלית הייתה אוהל
והצמר דקר
גילוי השכינה
בעיתון לאישה
רעב בלי שובע
גרגר זוהר באמצע היקום...
דשא גדול

* סרטו התיעודי "גם כשעיני פקוחות" של הבמאי אופיר טריינין על המוסיקאי גבריאל בלחסן זכה השנה במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב.