תהילה היתה השכנה מלמטה, כשגרנו בבית הישן ברחוב אבן גבירול. לא זה התל אביבי המפורסם, אלא אבן גבירול בעיר שדה אחרת, רחוקה. בסך הכל שנים עשר בלוקים היו שם, באותו רחוב אבן גבירול, שהיה בעצם משעול מכוסה אספלט. בכל בניין שתי כניסות, בכל כניסה שש דירות. ובחישוב מהיר – מאה ארבעים וארבע משפחות שחיו ברחוב הזה. היום מכניסים את אותה כמות בבניין אחד רב קומות, אבל אז ה"שכונה" שלנו היתה עולם ומלואו. בין הבניינים היו גינות נוי קטנות עם דשא ועצים, ובחלק מהן סבך שיחים ששימש למשחקי המחבואים. גגות מלאים דודי שמש ואנטנות, מרפסות עם "תריסול", ריח דשא קצוץ בבוקר של קיץ.
במשעול הבטון שחצה את השכונה היינו משחקים כדורגל או סטנגה. במיוחד בשעות הצהריים, עת היינו מעלים לתהילה את הסעיף, והיא היתה פותחת עלינו את התריס בצעקות וגידופים. היתה תמיד ממורמרת, תהילה זו. אם היינו תולים כביסה היתה צורחת שהמים מרטיבים את הכביסה שלה. אם היינו, אחותי ואני, משחקים בכדור בחדרנו המשותף, עם הקפצות ממיטה למיטה, מייד היתה נשמעת דפיקה בדלת, ותהילה, בפרצוף זועף, דורשת שנחדל תיכף ומייד. עד כדי כך חששנו ממנה שבכל פעם שהיינו שומעים מוסיקה, מדברים, צוחקים או כל פעולה אחרת שהשפעותיה יכולות לחרוג מתחומי דירתנו, דרך החלון או דרך הרצפה – מישהו היה מייד אומר – שקט, תהילה תבוא. והיא אכן באה. כל יום. כאילו שאין לה עיסוקים אחרים.
היא היתה בסך הכל צעירה בת שלושים ומשהו, והיו לה שני ילדים מפונקים שלא השתלבו במשחקי השכונה. כנראה שלא הרשתה להם לצאת מהבית. והיה לה בעל מבוגר, נראה שמבוגר מדי בשבילה, והוא היה חוזר מהעבודה רק בשעות הערב המאוחרות. היא היתה עקרת בית, פעם היה מקצוע כזה. ריח תבשיליה היה מוזר ושונה. תריסיה תמיד מוגפים. מוזרה. אני הייתי עבורה הסמל של כל הרוע שבעולם. ילד בין עשר, שאחראי על כל העוולות שנעשות כלפיה. אין ספק ששנאה אותי. לא לקחתי את זה אישית, כי היא שנאה את כולם, אבל אותי יותר מכולם. כי אני הייתי הבן של השכנים מלמעלה. זה שמרעיש ודופק ועושה מהומות. הייתי עובר ליד דלתה על קצות האצבעות, כדי שלא תרגיש ותפתח ותתחיל להתנפל עלי. אם הייתי פוגש אותה במכולת, הייתי מתחבא מאחורי המדפים עד שתצא. תהילה זאת היתה אימת השכונה. ואימת ילדותי. עד שיום אחד, חזרתי מבית הספר מוקדם מהצפוי. לא הרגשתי טוב, והמורה שלחה אותי הביתה (עם לווי של אחד מחברי, שקפץ מייד להתנדב). עליתי במדרגות, על קצות האצבעות כתמיד. דלתה של תהילה היתה פתוחה, והיא עמדה שם עם שיער פרוע, בחלוק בית פרוץ כפתורים, חבוקה לפרידה עם גבר זר. צעיר. היא הבחינה בי, גררה אותו מייד פנימה, וטרקה את הדלת. אני לא הבנתי הרבה. הייתי אז רק בן עשר, אבל היה לי ברור שגיליתי את סודה של תהילה. מאותו יום ואילך, תהילה לא "עלתה" אלינו יותר, לא פתחה את התריס כדי לצעוק עלינו כששיחקנו למטה, ואפילו לא צייצה כשהכביסה שלנו טפטפה על הכביסה שלה.
תהילה ירדה למחתרת. |