זמן אוויר
מרבית האנשים ישנים עכשיו, חולקים מצעים באחוזים משתנים של כותנה ופוליאסטר, בגוונים על פי טעם אישי או כמתנת ידם של המתעצלים לחפש מתנות לחג או לאירוע משפחתי. אותם אלה גם לבטח חבוקים בבן/ת הזוג או בכרית שמדמה את הפנטזיה האישית שלהם בחלומות הכי כמוסים שלהם.
לא אני...
השעה עכשיו ארבע לפנות בוקר, השמש בתהליכי יקיצה ולבטח עם שוקו בטמפרטורה שנמדדת בקלווין. מכינה את עצמה ליום המיוחל שבו כהרגלה, תאיר, תחמם ותאיים לאדות את שארית הנוזלים מגופם המטופח של בעלי החליפות הזולות שמסתובבים בין בתי העסקים ומשדלים לרכוש זמן אוויר. תחשבו על זה... זמן ואוויר שתי דברים שלא ניתן לתפוס ביד, משעבדים אותנו להוצאות חסרות תקדים וגורמות לנו לשעות נוספות וקריירה שנמדדת בסופו של דבר בחוסר של לא מעט שעות איכות עם עצמנו.
השעה הזאת היא שעת המחשבות, שעת התובנות, שעה שבה אתה רואה את החיים באור היחיד שמשתווה לאור בראשית. להבנה שמנחיתה לך את פטיש החמש קילוגרמים במרכז הפדחת. או כמו שיורם ארבל היה אומר... בין החיבורים.
בשעות הללו, הפארקים והרחובות אומנם ריקים מבני הדור המתהולל, אך הם מלאים בבני הדור הוותיק.
כן, אותם מעוטי יכולת המתקיימים מקצבת זקנה כל כך דלה להשלמת הכנסתם לצורכי מחייה ותרופות, יוצאים בשעות בוקר כל כך מוקדמות ואוספים את אותם מוצרים ברי פיקדון במרכולים. ואם התמזל מזלם הם זוכים לבקבוקי זכוכית שלא הוטחו על מתקן משחקי ילדים או תאורת רחוב. אני מצית עוד סיגריה ומתבונן בהם, חולפים זה לצד זה בראש מורכן, מבויש. אילו הייתי נכנס לתוך מחשבותיהם הייתי לבטח שומע..." איך הגעתי למצבי זה..."
שעות הלילה, הם השעות בהם העיניים רואות את החיים האמיתיים ולא את ההפקה המושקעת שמזינה אותנו הנורמה היום יומית במותגים ופרסומות על רכבים ציבוריים, בתקשורת... ועל אותם נשים שמוציאות אותנו משיווי משקל למילי שנייה עם מחשוף או מקלחת של דה טואלט יקר. שהרי מטרתן היא להביא אותנו לרכוש... זמן ואוויר!!!
תחשבו על זה!!!
פוסטים פופולאריים
-
זמן אוויר
2/10/10 | 918 צפיות
-
היי אבא, בא לך לאסוף אותי ?
7/1/12 | 2628 צפיות
-
זה לא קפה, זה.... מה זה ????
11/10/10 | 902 צפיות
-
המשך הפרק ראשון
10/10/10 | 499 צפיות
-
פרק ראשון
7/10/10 | 670 צפיות
-
הילד שבי
19/10/10 | 1436 צפיות
פוסטים אחרונים
- היי אבא, בא לך לאסוף אותי ? 7/1/12
- התת מודע - בהומור קל 23/11/10
- הילד שבי 19/10/10
- זה לא קפה, זה.... מה זה ???? 11/10/10
- המשך הפרק ראשון 10/10/10
- פרק ראשון 7/10/10
הילד שבי
הבטתי בתקרה ללא שום מטרה למשך יותר מחמש דקות, כשאני שכוב על המיטה. עצמתי עיניים והבטתי בשידורי ערוץ המוח על רקע שחור מרצד. בזה אחר זה ולמשך שניות בודדות עלו להם תמונות וסרטונים מאירועי דיומא. לקחתי שלוש נשימות עמוקות והרפתי את גופי... בחדר העבודה שלי יש לא מעט צעצועים. כן אני אוהב את הצעצועים שלי מאחר והם משקפים את ההנאות היותר גדולות שלי בחיים. על הקיר שמעל המיטה לאירוח שעליה אני שכוב עכשיו, ישנם 5 גיטרות שמלוות אותי מהיום בוא שמעתי לראשונה את נועם פורט את "בית השמש העולה" באופן שהרעיד את כל רמ"ח אבריי ושזר לצמה את שס"ע גידיי. באותו היום חזרתי הבייתה ואמרתי. אני יודע מה אני רוצה ליום ההולדת שלי. ישנם גם מצלמות הסטילס ( פילמים ) CANON EOS5 והעדשות התואמות שמונחות להן בתיק מהודר ומגונן. כיום משעברתי לצילום הדיגיטאלי אני לא מרבה לעשות בהם שימוש תדיר, אם כי האיכות הדיגיטאלית לא מתקרבת לאיכות הצילום בפילמים. כן אבל זה יותר נוח וגם... זול. מה שאומר ש"הדיגיטאליות" נמצאות בטווח "הושט היד וגע בם" על שולחן המחשב , טעונות ומוכנות לירי בזמנך החופשי. בקופסא אחת ולא כל כך גדולה מסודרים להם מכחולים ושפורפרות צבעים משומשים ששירתו אותי עד לא מזמן. כן גם במקרה הזה מצאתי שה"דיגיטאלי" יכול לשרת את הזמינות. הקנבס וצבעי השמן פינו את מקומן ( לעת עתה ) לטובת הפוטושופ. חדר העבודה שלי הוא גם המפלט שלי לעולמות ולחזיונות שמנותבים ע"י סופרים. אני אוהב לקרוא. לא עד כדי טירוף הדעת, אבל אני אוהב לקרוא ולאגור ספרים שהביאו לחציית מסך הדמיון עד כדי מציאות... וגם כאלה שהפעילו בי את כושר הסקרנות, ההומור ואת ההערכה לכתיבה או לסופר. את הספרים שלי אני נוטה לככב ( טוב לא כמו שנהוג כאן ). יום לא כל כך בהיר ודיי גשום, חקרתי את מדפי הספרים שלי וגיליתי שאני ממש לא זוכר עד כמה משך אותי הספר הזה עם או ההוא. לכן ישבתי וערכתי תוכנה לניהול מלאי הספרים שלי. שנכון להיום מונה כמה מאות. לכל ספר נתתי דירוג וחוות דעת משל עצמי. כך אני לא שוכח יותר :).
עכשיו באור נרות ריחניים ועשן הקטורת. הכל מקבל מראה מסתורי.
נשימה שלישית... איטית סיימה את תהליך הרפיית הגוף ואט אט שקעתי מטה. הרקע הפך שחור מרצד והתמונה היחידה שנותרה עומדת באוויר הייתה נקודת אור זעירה דמוי כוכב לכת במרחק שנות אור ממני. חשתי את האוויר חודר לנחיריים ממלא את גופי בעשן סמיך של קטורת ואדי שעווה. הכוכב החל מתקרב אליי, האור שהפיץ גדל עד שביטל לחלוטין את הרקע. עכשיו הכל מואר ואפילו מסנוור. נתתי לעיניים להתרגל לאור ואז גיליתי שאני עומד על שביל בחורשת עצים גבוהים ואני מוקף בטבע ססגוני במיוחד. חיפשתי שלטים, חיפשתי אנשים אך לא היו שם כאלה. השביל הפך למעלה קל שהוביל לראש תל שהסתיר ממני את האופק עד כה. טיפסתי בהליכה קלה ולא מאומצת וכשהגעתי מצאתי את עצמי בתוך שדה רחב ידיים שכולו דשא ועצים, נחלים ומפלוני מים זכים שפרצו גזעי עצים ומשם לשלוחות נחל. האצתי את ההליכה בהתלהבות ושתיתי ממפל מים שבקע מגזע עץ לא כל כך גדול שגזעו חלק וגווניו אדומים חומים עדינים ביותר. החלטתי לשבת שם.. העץ לא נתן פירות אך ריחו היה מתוק. משכר. האדמה הייתה רכה והרוח ליטפה בעודה מסרקת את גבעולי הדשא הארוכים. השהיה שם הפכה חוויה אך חשתי שעליי להמשיך ולחקור את יופיו של המקום. ירדתי מהשביל והחלתי לשוטט בידיעה מוחלטת לאן שמובילות אותי רגליי. ואכן, מרחוק ראיתי אותה... חלקה קטנה מאוד לא שייכת לנוף. ככל שהתקרבתי הציף אותי געגוע אדיר. דמעות זלגו בעיניי שעמדתי בפתחו של "המחנה" שלי. המחנה שלי ושל שלומי,רמי ושל "בוראס". המחנה שהיה במרכזו של שדה חיטה לא מטופח מתחת לעץ "דומים" ענק מרוצף בקרטוני מקררים וארגזי שתייה של טמפו ומיץ פז. הבטתי בו, הכל היה שם, גם ארגז העופות מפלסטיק שבו גידלנו את הנץ עם הכנף השבורה. הנץ לא היה שם כי חתול רחוב נהנה מטעמו שבועיים אחרי שהגיע לכלוב. היו שם גם ארגזי העץ עם נעילת חוטי התיל. היי הקשת שלי !!! כמה חיפשתי אותה. נכנסתי והתיישבתי במקומי הקבוע, לכל אחד הייתה הפינה שלו במחנה. שם שמנו את כל הדברים הנחשבים שמצאנו בסיורי השטח היום יומיים. הריחות עטפו אותי. שכבתי שם ושחזרתי את מאות הרגעים שביליתי שם. געגוע הציף אותי, הרגשתי שאני נשאב לתקופת הגילאים 8-9. בעודי שוכב שם בעיניים עצומות, החלה הטמפרטורה להשתנות. התיישבתי בקלות ובמהירות. הבטתי וראיתי שקרני השמש חודרות אליי מבעד לענפי העץ. העץ נראה לי עכשיו גדול יותר מאז הגעתי הנה. הרמתי את ידי כדי להסתיר את קרני השמש. ואז ראיתי שידי הפכה ליד קטנה. הבטתי בעצמי.... היי אני ילד !!! הג'ינס השחור הקצר שלי, עם הקרע בירך ימין. הסנדלים של המגפר, וחולצת הטריקו עם הצווארון הצהוב והכיס.... הכל חזר אליי. התרגשתי קפצתי וטיפסתי על העץ כדי לאכול את הדומים הכל כך טעימים. כשישבתי על הענף ראיתי את הבית הישן, את שורת המכולות. בית הכנסת וחצר המשחקים. הכל היה שם. ירדתי מהעץ ועצרתי. היה שם עוד ילד. עיניו גדולות ובהירות. שערו כהה ארוך וחלק. שפתיו מלאות ופיו חייך, אך עיניו שידרו עצבות. הוא לבש את אותם הבגדים שלי. לרגליו היו נעלי ספורט זהות לשלי. האדידס השחורות עם הפסים הצהובים וה"פקקים". התקרבתי איליו ושאלתי אותו ... היי מי אתה? הוא חייך אליי ואמר... אני הילד שבך. שחכת אותי. באותו הרגע הטמפרטורה חזרה להיות נעימה ואני שבתי להיות כמו שאני היום. התבוננתי בו שוב. בעיניים בוגרות. אני מצטער... אבל אני לא חושב שנפגשנו. אמרתי לו. אנחנו נפגשנו. הוא ענה לי והוסיף. כאן בפינה הזאת כשנרדמת. דיברנו על החלומות שלך לעתיד. אמרת לי שלעולם לא תשכח אותי. שתשוב לבקר אותי. אבל אתה כן שחכת. עיניו התמלאו דמעות וליבי יצא איליו. התקרבתי איליו וחיבקתי אותו. המגע החזיר אותי שוב לגיל 9 . נכון הוא אכן היה כאן. נזכרתי בחלום... רציתי להיות מדען חלל וקוסם שיכול לחולל פלאים. והוא אמר לי שלהיות מדען לא מתאים לי כי אני לא בנוי לזה. הוא גם אמר לי אז, שאני טוב בליצור דברים כי הדמיון שלי מאוד מפותח. אני זוכר שגם אז התחברנו כמו החברים הכי טובים ולפני שנפרדנו הוא גם הבטיח לי שהוא לעולם לא יעזוב אותי. ונכון אני הבטחתי שאחזור לבקר אותו. חיבקתי אותו חזק יותר ונשקתי לראשו שהריח כמו שדה החיטה. משכתי אותו ממני ושאלתי אותו. אתה חיכית לי כאן כל הזמן הזה? הוא הנהן בראשו וחייך. שמרתי על הפינה שלך. הוא אמר. עכשיו היה תורי להזיל דמעה... ועוד דמעה... אחרי שנרגענו ביקשתי והתחננתי בפניו שיסלח לי. והוא חייך אליי והחזיק בידי. הוא דיבר איתי על ילדיי על משפחתי והביע שביעות רצון מהלך החיים שלי. אמרתי לך הוא המשיך... אתה יודע ליצור דברים חדשים. נכון. אמרתי .זאת הסיבה שאני מהנדס. תודה שחזרת. הוא אמר. שאלתי אותו המון שאלות, על כולם הוא השיב בצורה בוגרת וידענית. השכלתי מתשובותיו והוא נהנה מחברתי. עכשיו הוא אמר, אתה צריך ללכת. ואני אשוב לשמור על חלקת האלוקים הקטנה שלך. אתה מוזמן לכאן מתיי שתרצה. אם תרצה שאהיה כאן. פשוט קרא בשמי. הוא אמר לי את שמו ואני צחקתי, אין צירוף מקרים בחיים אמרתי לו. ניגשתי איליו וחיבקתי אותי כחבק אב את בנו. והוא נעלם בתוכי. חייכתי לעצמי ואמרתי... הילד שבי, זה הרי מקומו. עזבתי את חלקת האלוקים הקטנה וחזרתי חזרה בשביל ממנו הגעתי....
כשהתעוררתי הקטורת כבר לא הייתה שם. והנרות איימו לדעוך ... עצמתי את עיניי ושחזרתי את המאורעות.
כך נפגשתי שוב עם הילד שבי.
|
תגובות אחרונות
-
לילוש73
בתגובה על היי אבא, בא לך לאסוף אותי ?
-
גילה....
בתגובה על havy snow in cincinnati OH
-
*גילה*
בתגובה על מרתון סטנדאפ שכולו תרומה
-
rinat*
בתגובה על עזרו לשליו בני לנשום
-
גאליס
בתגובה על נסו לזהות ...
-
ניחוח אישה 38
בתגובה על מדימיוני הפרוע בבית החולים
תגובות (39)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
וואוו !!! :)
ראשית תודה! תודה שממש קראת את הפוסט וממש הצלחת לנגוע במחשבות שלי.
כן ניסיתי לצייר את העץ:) אבל זה אף פעם לא דמה למקור. אז החלטתי לא לנסות יותר ולהשאיר את העץ במרכז שדה החיטה הלא מטופח במקומו. בזכרוני, שהרי שם ככל הנראה מקומו.
ישנו גם עניין גדול בלצייר את הדימיון, הבאת הדימיון והזכרונות לכדי ראייה בעיניים, מוציאה אותם מתוכך החוצא. ואני לא חושב שאני רוצה בזה.
שיר, יש לי לחן שעיבדתי לא מזמן דווקא ( את ממש נגעת בהכל !!!) ללא מילים פשוט יצירה בשש מיתרים, שאותה אני מפעיל בזמן שאני חוזר לשם. בדימיוני.
זה הילד ( רמי קליינשטיין) לא יכולתי לחשוב על שיר מתאים יותר :)
התגובה שלך פשוט !!! אין בי מילים לתאר.
תודה :)
פגשתי שם כמה עצים. המרכזי ביניהם היה כמובן עץ הדומים.
ניסית פעם לצייר אותו מלבד בדמיון שלך? את עץ הדומים... ניסיתי להמר איך יראה הציור שלך - מה יהא גודלו של העץ, מיקומו בדף, רוחב גזעו, היחס בין גזעו לנופו של העץ כולו, גודל שורשיו, לאן ייטה העץ ואם תשתמש בצבעים (ואם כן באילו מהם), איך יראו העלים, ומה יהיה חוזקם של הקווים ועוד.. ומשחשבתי על הציור.. חשבתי שהוא בעצם שפתך השנייה; ואגב, הוא גם שפה שנייה לילדים. וככה, בלי מילים (כי בתכלס לא תמיד צריכים כל כך הרבה מהן) הם יודעים (הציורים) לספר הרבה מאוד על אישיות המצייר ולחשוף מעולמו הפנימי.
פגשתי שם הרבה את הטבע.
הטבע מכיל את כל סיפורי חיינו; למן הלידה ודרכה אל ההתבגרות, בעיתות חולי ורגעים של התרפאות, כשמגיעים לזקנה ולבסוף, מוות. חושבת, החיבור הזה, למחזוריות הטבע ולכוחות ההתחדשות שהם מרכז הוויתו, יכול לחבר את האדם לכוחותיו ולסייע לו להתמודד עם תהליכים מקבילים בחייו. ובעצם, הטבע שבחוץ נוגע בטבעו של הפנים: המגע הבלתי אמצעי בטבע הוא בבחינת נגיעה באלמנטים מאוד בסיסיים וראשוניים של האדם בתוכו... כן... כמו במפגש הבלתי אמצעי עם הילד שבו ועם עולם הדימויים והרגש שבו.
במקביל למוסיקת המחשבות, חשבתי גם קצת מוסיקה אמיתית; כזו אחת עם צלילים.. אז ניסיתי לזמזם לי (ובלא הצלחה יתרה) את השיר של רמי קליינשטיין, שמילותיך שלך העלו לי אל התודעה..
אם תחפש בעד עמודי העשן
מעבר לרעמים הניתכים
אולי אתה תוכל למצוא אותו שם
את הילד שרץ בשדה פרחים
הוא רוצה לטפס על פסגת ההר
וגם אתה ממש אותו דבר
מביט לאחור, לרגע נזכר
זה הילד - עם אותן פנים
זה הילד - אחרי כל השנים
אני שוב נוסע וליבי בין ידייך
על רוחות הצפון מרחף ודואה
מאלף דרכים שב אלייך
ובאלף שדות את פניו שוב רואה
זה הילד - עם אותן פנים
זה הילד - אחרי כל השנים
וכשהוא יבוא והשמיים ייקחו אותנו
למעלה, למעלה לשדות הלבנים
אז אולי נאמין ואולי כבר נבין
שהגענו לסוף ואין מנצחים
ונזכור לאהוב ולגעת קרוב
כי הכול בר חלוף ולכן מוכרחים
מוכרחים לאהוב, לקוות שיהיה טוב
לפני שנחלוף בשמיים פתוחים
כן, לפני שנלך בלי למה ואיך
נחבק ונבין את הילד בפנים
זה הילד - עם אותן פנים
זה הילד - אחרי כל השנים
זה הילד - עם אותן פנים
ואתה שוב נזכר בשדה של פרחים.
ברור, שלכתוב עוד אני יכולה ויש גם על מה. החלטתי לעצור כאן כשהמסקנה הברורה שלי לסיום דבריי היא: אתה צריך להיפגש איתו על בסיס קבוע ובמינונים גבוהים יותר.
מצדיעה!
-----------------------
לא היה בדבריי ולו רמז
אלא עוד נדבך לחוויה
לא כל פוסט דורש ממך זמן חלחול
זה דרש (במובן החיובי)
מוכר: כמו 'פגישה'
עם אדם שמעולם לא ראית
ואתה אומר לעצמך
'אני מכיר אותו' (דימוי)
-----------------------
לא היה בדבריי ולו רמז
אלא עוד נדבך לחוויה
לא כל פוסט דורש ממך זמן חלחול
זה דרש (במובן החיובי)
מוכר: כמו 'פגישה'
עם אדם שמעולם לא ראית
ואתה אומר לעצמך
'אני מכיר אותו' (דימוי)
רצוי מאוד לתת לדברים לשקוע... וכשזה קורה סביר להניח שתהיה הזדהות.
לא קראתי ושמחתי להמלצה.
לגבי המוכר... אני חושב שכל אחד פגש לפחות פעם אחת את הילד שבו. וכן כל אחד יכול לראות את עצמו, למרות שמדובר כאן בחוויה אישית . הכתיבה עצמה אינה לקוחה משום מקום ואם היא מזכירה ... שהרי אין מקריות בחיים .
תודה :)
קראתי את הפוסט לפני כמה ימים
נתתי לו לשקוע...
יד ביד לאורך כל הדרך
עם הילד הזה
ואם עוד לא קראת
אז ממליצה בחום על הספר
השיבה אל הילדות / ג'ון ברדאשו
תודה. היה מוכר
נהנתי לקרוא
לימור
ללא ספק התחברתי ... ולא רק לאני הפנימי כמו לאנשים מאוד מיוחדים כאן.
את ללא ספק אחת מהם !!! :) תודה
חוויה מוכרת ומעצימה מאוד!
אוהבת את כתיבתך הקולחת, הרגישה, את תאוריך העדינים, הכל!!
זה נכון גם לנשים :)
גילה
המון המון תודה !!! :)
כל גבר הוא בנשמתו ילד
**********
*
אני לא יכול לאמר שאני מקנא בך... אבל ללא ספק לחיות את הילד שבך זה מדהים.
בתקופת לימודי הרייקי כחלק מהרפואה האלטרנטיבית, הגענו למצב בוא יכולנו להישאר מחוברים לכוח האנרגיה של הרייקי
( הריק, הפוטנציאליות הטהורה... כל אחד מכנה זאותה אחרת) במשך כל היום... החוויה מדהימה אך חשוב לציין שחיים לאמץ דרך חיים מאוד יחודיים כדי לחיות את סוג החיים הללו. אותי למשל זה מאוד הגביל מאחר ולא הצלחתי להיות גם מנהל וגם מיסטיקן עם כוחות ריפוי שזורמות בגופך.
מה שאומר.. שמור על עצמך .
תודה זאת אכן המלצה מבורכת :)
התגובה שלך עוררה אותי לשאול אותך אם גם את נוהגת לעשות מדיטציות מידי פעם.
את נגעת בכל הנקודות שמגדירות את מדיטציית הילד שבי ( או כדימיון מודרך ).
השלמה עם זהותך, הכרת חלקת האלוקים הקטנה שלך שהוא המקום הבטוח והמגונן ביותר. והכרת הילד שבתוכך.
צוחקת ... אני פשוט אוהב את התגובות שלך !!! :) תודה
המלצה חמה לקריאת הפוסטים שלי. חשוב מאוד לקרוא עד הסוף !!!
אני שמח שאהבת :)
כדאי לעשות זאת לעיתים קרובות,,
הנאה צרופה בקריאה *
עם השלו האהוב
הבטוח והמוגן
הילד היודע.... שבך
חבק אותו בחום
אמץ אותו
והכי חשוב
תשתדל לפגוש אותו
כמה שיותר
לבטח יאיר את חייך
פוסט מעולה !! מרגש !!!!!
כשאני מלבישה באמפטיה את החוויה שלך בשלי אני לפתע מתחילה לקבל את מה שתמיד האשמתי את עצמי שהייתי.
פשוט מקסים ההכרה, ההכרות וההתפייסות
ואתה לא שוכח אותו, הוא בוגר ממך בתובנותיו, שים לב לכמה הביא אותך בפוסט אחד בודד.
אהבתי!
אז איזה מין עונש זה????
לאחר מכן המשכתי בקריאה כשתארת את עצמך בחלום כילד. תיאור כל כך יפה.
אהבתי !!!!!!!!!!