הוליווד לא המציאה את הקשר שבין הון לשלטון, רייגן לא המציא את הקפיטליזם, ג’וליה רוברטס וריצ’ארד גיר בודאי לא היו ההשראה לסיפור סינדרלה, אך כולם יחד מספקים זווית הסתכלות ייחודית על אחת מנקודות הזמן המרתקות בתולדות ארה"ב והסרט בכיכובם של שני שחקני העל העניק לנו את אחד משירי הנושא הקסומים בתולדות הקולנוע – אישה יפה.

 כבר מימיו הראשונים של הקולנוע הבין הממשל האמריקאי את החשיבות העצומה ולא פחות מכך את גודל העוצמה של המדיום החדש. הפופולאריות חסרת התקדים של הקולנוע הביאה גורמי שלטון לידי המסקנה כי תעשיית קולנוע עצמאית מסוכנת לפוליטיקאים משום שבכוחה להעביר מסרים פוליטיים-חברתיים לציבור הרחב בצורה משכנעת יותר מכל גוף תקשורת אחר. תובנה זו הובילה ליסודה של הצנזורה על תעשיית הקולנוע –  The Motion Picture Production Code. הקמת הצנזורה התאפשרה בזכות פסיקת ביה"מ העליון משנת 1915 שקבעה כי תעשיית הסרטים אינה מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה האמריקאית העוסק בחופש הדיבור ולפיכך ניתן לכפוף אותה לחוקי הצנזורה.

עם השנים וככל שארה"ב הלכה וחזקה את מעמדה כמעצמה עולמית, האופן בו ראה הממשל את הוליווד הפך מורכב יותר. הסרטים האמריקאים שזכו לפופולאריות עצומה מחוץ לתחומי ארה"ב הפכו למעשה לשגריריה של האומה האמריקאית. לא פחות חשוב מכך, הסרטים האמריקאים הציגו בפרסומות סמויות או חצי סמויות מוצרים אמריקאים ותרמו תרומה נכבדה ליצוא ולכלכלת המדינה. עם תום מלחמת העולם השנייה הוליווד הפכה לכלי שבאמצעותו שווק עולם הערכים האמריקאי ברחבי הגלובוס. הדמוקרטיה, החופש והחלום האמריקאי הוצגו כנוגדים וצודקים יותר מהדיקטטורה הטוטאלית הסובייטית.

מן הצד האחר, הצלחת המדיום הקולנועי, כמדיום המשפיע ביותר, יחד עם הכסף הרב הנמצא בתעשייה הובילו פוליטיקאים רבים ליצור יחסי קרבה עם המפיקים הבכירים מתוך תקווה לקבל תרומות נכבדות לקמפיין הבחירות שניהלו. פוליטיקאים רבים הקפידו להתחכך ולהראות בקרבתם של הכוכבים הגדולים והזוהרים של הוליווד מתוך תקווה לייצר לעצמם מראה רענן ולגרוף אהדה ציבורית. אנשי התעשייה מצידם נהנו מהיחסים המתוקשרים עם מנהיגי האומה וכמובן ניסו והשיגו טובות הנאה וחקיקה לעסקי השעשועים. במקרים רבים הגדילו אנשי התעשייה לעשות ואף יצרו לחץ פוליטי בנושאים שונים שהיו קרובים לליבם.

המאבק לשחרורם של The Hollywood 10. שנות החמישים

.

יחסי האהבה/שנאה, קרוב/רחוק בין הוליווד לממשל ידעו עליות ומורדות במהלך המאה וקבלו משמעות חדשה עם היבחרו של רונלד רייגן לנשיאות. מאורע שלמעשה טשטש את הגבול הדק ממילא שבין פוליטיקאי לכוכב קולנוע. בשנות ה-80, הצנזורה האימתנית אולי חלפה כבר מן העולם, אך הקשר שבין הון (כלכלי או תקשורתי) לבין השלטון נותר בעינו גם אם שינה את צורתו והוא ללא ספק רלבנטי גם כיום.

הממשל בשנות שלטונו של רייגן ובימי ממשיכו ג’ורג’ בוש האב אופיין מן הצד האחד, בקיצוץ חד בתקציבי הרווחה שפגע כמובן, בעיקר בעשירונים התחתונים ומן הצד השני בקיצוצי מיסים וצמצום הפיקוח הממשלתי שהטיבו כמובן עם המשתייכים לעשירונים העליונים. במקביל, בהוליווד, הושלם תהליך שהחל למעשה עוד בסוף שנות השישים ובמהלכו השתלטו על תעשיית הקולנוע גורמי עסקיים, חברות ברוקרים ואחרים שראו בעשיית סרטים פוטנציאל עסקי ותו לא.

בצומת דרכים ייחודית זו, מצאו עצמם הממשל ובעלי ההפקות רוחצים זה את ידו של זה. הממשל כאמור קיצץ במיסים ואת הרגולציה הממשלתית כך שיקל על הקואופרטיביים הגדולים לבלוע חברות הפקה קטנות יותר ולפגוע בתנאי העסקתם של המועסקים בתעשיית הקולנוע והתעשייה מצידה סיפקה לממשל תרומות סכומי כספים נכבדים וחשוב מכך אווירה והלך רוח שתאמו את מדיניות הממשל קרי, שמרנות, פטריוטיזם וקפיטליזם דורסני.

אין בכך בכדי לטעון כי לא היו גם הלכי רוח אחרים בהוליווד, ביקורתיים ובעלי דגש חברתי. אחד מן הבולטים ביוצרים שהתנגדו לרייגניזם של שנות ה-80 היה אוליבר סטון שביים בין היתר את  Wall Street בשנת 1987. אין בכך לומר כי חברות ההפקה מנעו בצורה מוחלטת הפקת סרטים בעלי נופך סוציאליסטי, אחרי ככלות הכל מטרתם היתה להפיק רווחים ובמידה וראו פוטנציאל שכזה בבמאי או בסרט מסוים הרי שממנו את הפקתו, אך לרוח הזמן וערכיו היה משקל שלא ניתן להתעלם ממנו ומצא את ביטויו על המסך הגדול.

אחד הסרטים המצליחים ביותר בתקופה וממיצגי רוחה הוא  Pretty Woman 1990. העלילה זכורה וודאי לרבים, ריצ’ארד גיר הוא איש עסקים מצליח הקונה חברות כושלות, מפרקן לחלקים ומוכר את החלקים השונים ברווחים נאים, דוגמא מושלמת למיליונר שאינו מייצר דבר ונהנה מכישלונם של אחרים. ג’וליה רוברטס היא זונה המוצאת את דרכה במעלה הסולם החברתי בזכות יחסיה עם הגבר המצליח – סיפור סינדרלה קלאסי.

.

אך מה שמעניין בסרט הוא לא מה שיש בו אלא בעיקר מה שאין בו. אין בו תיאור של אישה שיצאה ממעגל העוני והזנות משום שזכתה ליהנות מרשת תמיכה ממשלתית או חס ושלום רכשה השכלה והפכה לאישה עצמאית. אין בסרט שמץ של ביקורת על הסדר החברתי הקיים והעוולות שהוא מוליד. הדרך היחידה להגשים את החלום האמריקאי היא לא להיאבק למען שינוי אלא פשוט לחבור לצד המנצח. ובתוך הקונטקסט החברתי הזה כל שצריכה אישה לעשות הוא להיות יפה.

.

.

הפורקן היחידי שניתן בסרט לתחושת העוול והיחס המשפיל לו זוכה ג’וליה רוברטס בתפקידה כנערת הליווי של ריצ’ארד גיר מצד האנשים המרכיבים את עולמו היא כאשר היא נכנסת לחנות בגדים יוקרתית, אוחזת בידיה את כל שלל קניותיה היקרות ונוקמת את נקמתה במוכרת שגירשה אותה בבושת פנים מן החנות יום קודם.
הסצנה כולה מתרחשת על רקע, כמה מתבקש, שירו הנהדר של רוי אורביסון – אישה יפה.