אין שם 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 זה היה בזמן שהירח נפרד מהשמש וגווני הלילה משתנים לצבעי היום.

היא התעוררה מוקדם אך מאוחר מהרגיל, התארגנה די מהר לגמה לגימות

ספורות מהקפה שהכינה בין הריצה מהמקלחת לחדר השינה  ויצאה מהבית,

רוח קרירה נישבה והעלים שרו שיר סתיו היא הלכה כמו בכל בוקר עד שהגיע

למקום שומם,לאט לאט המקום התמלא אנשים כאלה בכל מיני צבעים וצורות
חלקם לבושים כמו הולכים ליום של משרד וחלקם כמו ליום אחר.

המשותף לכולם, שהם עסוקים בעולם משלהם, בסיפור...

נראה שאנשים מסתכלים  החוצה רק כדי לא להיתקל אחד בשני או במשהו,

מוטרדים ממהרים מחפשים שואלים רצים. אף אחד לא שם לב למה שמחוץ

לו כולם עסוקים בתחנה הבא. בתחנה הבא, תהיה עוד תחנה ועוד אחת.

מעט מקומות בחיים גורמים לחיות את הרגע אולי בגלל זה אנשים מותחים

את הגבולות בשביל לחיות להתעורר,כמו שנבהלים נורא או מאוד,כמו שנהנים

הכי, או כמו מתי שמרגיש שרק הפחד קיים, האושר או הצחוק, יש רגעים כאלה

 שמרמזים מה הם חיים מא ועד ת , באמת.

.

.

-

.

.

לשוט לשוט לשוט לתוך המרחב האין סופי הציעה הגוף, בשמחה נענתה לאתגר הרוח.
נשוט לתוך המרווח שבין המחשבות יש שם סדק קטן.

.

אני זוכרת אז שבכית
והאדמה נשמטה תחת רגלי

.

זה מפחיד שהמפלצת נשברת
כי השנאה נגמרת ויש רק חמלה.

.

זה כאב נורא,
אז בכיתי גם.

.

הייתי שם... אז שפחד בא והיה נוכח נורא נורא לא היה דבר מלבד אותו שבריר

שניה של תחושה מזוקקת.

זה היה גם אז שקיבלתי את הרדיו טיפ, אז זה בא בצורת התרגשות גדולה.
ששגיא נתן לי יד, הרגשתי איך חום בוער בי ומתפשט בכל הגוף.
או אז שדני נלחם במחלה ובסוף מת ולא יכולתי לנשום.
ובאורגזמה שאז זה בדיוק הפוך, אבל אותו הדבר.

.

.

לשם אמרה הרוח.

.

.

-

.

.
התחילו להגיע רכבות שונות בצבעים שונים, שנפתחו הדלתות נשמע מוזיקה

וריחות שונים בוקעים מתוחה. אנשים עלו וירדו חלופות מסתובבים עם עיניים

ישנות רצים מתרוצצים לתחנה הבאה.

היא נתקלה באחת מרגלי ספסל, כאב עז פשט ברגלה השמאלית, היא התיישבה,

חלקית כואבת חלקית מבינה טוב יותר את אותו רגע מרוכז, עכשיו בכאב.

סליחה, אפשר? עמדה שם אישה גאה שמבעד לקמטיה היופי ניכר בה, מעט

שמנמונת לבושה בצבעוניות קצת זרה, אוחזת שימשיה אישית.
האישה הצביעה לעבר הספסל ושאלה שוב בקול רך ונעים, אפשר?
בוודאי, היא השיבה והרגישה מייד בדג'ה וו מוזר.
נפגשנו כבר, היא שאלה את האישה. האישה סובבה את מבטה אליה ורק חייכה.
היא כבדה את השתיקה של האישה, שלא להשיב לה במילים.

.
היא חזרה להרהר במירוץ המטורף הזה, במיוחד המירוץ זה שרודף אחרי התשובות

אחר האמת אחרי היותר, זה נראה שכולם מחפשים תשובה למה שיעשה אותם

מאושרים או עשירים מוצלחים מרוצים נכונים מוצדקים צודקים יותר מזה שיש, מזה שהיה...
כולנו בורחים מהמוות בדומה לכל חייה בעלת אינסטינקטים בראים, אבל מה בין אינסטינקט

המנוסה מהמוות לבין להתקיים ללחיות ואולי זה שיש כאלה שמרוב שאלות שוכחים פשוט

לחיות, כאלה שמחפשים כל העת את "התשובה, הדבר, העניין" עד שהם עיורים כל כך

מלחיות.
כאלה אנחנו בני האדם תמיד רוצים עוד, עד כדי עיוורון ליש, אמרה לעצמה.

.

היא שמה לב שנעשה שקט סביבה והמקום נראה כמעט ריק עכשיו, מעט אנשים פוסעים

הנה והנה ולרגעים  אין אף אחד מלבדה ומלבד האישה שיושבת בנינוחות אחרת לצידה.

בניגוד לשאר הרכבות שבאו ועזבו את התחנה ונסעו בכיוון קבוע, הגיע רכבת לא גדולה

ולא קטנה אבל בהחלט שונה מהשאר גם בכיון הנסיעה שלה, היו לה חלונות גדולים 

במיוחד ודלת קטנה במיוחד, צורתה עגולה צבועה בצבעים שונים שבאופן מפתיע היו

דומים כמעט בצורה מדויקת לשמלה של האישה.

באופן מפתיע לא פחות גם ממה שהיא הייתה יכולה להעלות בדימיונה ו"לנבא" את העתיד,

האישה הסתובב אליה פגשה את מבטה שתקה רק במילותיה,שניות ספורות ואז אמרה באותו קול נעים ורך
"אולי זה שהאמת מכילה בתוכה את הכל רק שבכל פעם רואים רק אות אחת ואולי זה שיש

 תשובה אחת שמתאימה להכל, כנראה זה לא למצוא את התשובה זה בדיוק ההפך."
אז האישה קמה כמו לא אמרה דבר, סידרה את לבושה ישרה את השמלה מטה בהתנהלות

קלילה והחלה פוסעת לכיון הרכבת.

לקח לה עוד מספר שניות להבין מה קורה, אבל לא מספיק ובכל זאת היא מצאה את עצמה

נוהגת כמו האישה, היא קמה ממקומה ישרה את לבושה קלות והרגישה את רגליה נושאות

אותה עד לפתח הצר של אותה רכבת עגולה ומשונה שנראתה מקרוב כמו צינור, חלקית

שקוף חלקית צבעוני.

.

איש נמוך קומה בעל עיניים שקועות ואף גדול במיוחד, יצאה לקראתה מאותו פתח קטן ניגש

אליה מביט בה במבט חשדן שהפך לאט ובהדרגה לחייכן קלות, הוא הגיש לה כרטיס.

כמה זה ולאן? היא שאלה, את המילה הראשונה אני לא מכיר, זה סוג של רכבת ... ואת

יורדת בתחנה הראשונה חתפם אבדעבד, באזור לאיבוד! הוא השיב ואז הוא הלך.

מה זאת אומרת היא מלמלה לעצמה, בליל המילים שנשפכו עליה לפני שניה מאדם מאוד

מוזר לפחות חיצונית אבל גם המילים נשמעו מוזרות ולא שגרתיות למדי,אבל כנראה זה

לא יום ממש שיגרתי היא שוב מלמלה לעצמה הרימה גבה ונכנסה אל פנים הרכבת,

ממש באותו רגע היא שכחה את השיחה הקצרה עם אותו כרטיסן קטן ומשונה.

.

מבפנים הרכבת נראתה שונה לחלוטין והיה בה ריח אחר, ריח מוכר.
עדין היו אותם חלונות גדולים אבל הרכבת נראתה גדולה יותר והמראה הצינורי שלה לא

נראה מבפנים, תחושת נעימה ומזמינה התפשטה בה.
היא צעדה מספר צעדים עד שראתה שלושה ספות גדולות ורחבות מרופדות בורדו,

במרכז שולחן זקן וגדול מעץ שתמונים בתוכו סודות רבים, של אותם אלו שחלפו
בדרך ובמקום שנותר בין הספות, עמד תנור עצים גדול להבה צבעונית מרקדת בו.
היא התיישבה על אחת הספות, מגע רך ומלטף, היא  מיד הרגישה בבית ונרדמה.