אני לא אשכח איך שקמתי בבוקר ועופרי הבת שלי בת ה 11 באה אלינו למיטה והתחבקנו. ואני לא אשכח איך פתאום היא הציעה לי קפה לדרך ועשתה לי, ולקחתי אותו לדרך. ואני לא אשכח את האנשים הנפלאים והחמים שפגשתי ביורוקום ואת סאלי ודלית המחבקות שכיף לתת את הלב בשבילן ואת האנשים המיוחדים הצעירים המוכשרים שיכולנו להיפתח ביחד ולדבר על כל נושא רגיש שבעולם כולל על מה שאמא ואבא שלנו עשו או לא עשו לנו ועל כאב ואהבה. ואני לא אשכח את הקפה עם אבא שלי אחרי זה ואת העיניים שלו והצמיד ברזל הגברי שקנה ואת איך שהוא קרא לאח שלי "בן" בטלפון כמו שהוא קורא לי ואיך שהבטתי בו בעיניים אוהבות ושמחתי שבאמצע היום אני פוגש את אבא שלי שהרווחתי אותו כאבא-חבר בהשקעה של שנים. ואני לא אשכח איך אספתי בפעם הראשונה כרטיס ביקור של תפילת התלהבות שיצא חם מהתנור היום מהדפוס בפעם הראשונה בחיים וחולק בבאר שבע כבר אחר צהרים ואת הדרך לבאר שבע החול - מדבר - שקט והג'אננה שעשינו שם עם צחוק והליכה על שולחן ... ואת הדרך חזרה בשקט ובחושך ואת המוזיקה של סאפרי-דואו שהעירה לי את החיים היום ואת הכתיבה עכשיו שסוגרת מעגל. תודה לאל לאלוהים ולכם שיש יומן שכזה יומן חיים קטן לתיעוד רגעים שמחים ואחרים ומתן משמעות לדקות שעוברות. באבה, ערן. |