תמיד הייתי פחדן. .התרופה לפחד,לדעתי, היא אומץ או טיפשות.בסיפור שלפניכם הייתי מצויד בשתי התכונות.הייתי בדרך לאילת לחופשה וממרחק רב כבר ראיתי את הגלויה. בחורה יפה וים כחול.כשנגעתי באפי במציאות, הרחתי את החביתה המיטגנת בחדר לידי, על מתקן גז נייד או בחום של החדר.המחשבה על עקירה מבוהלת עברה למחלקת המבצעים במוחי למרות המחיר(שולם מראש).ברדיו שמעתי על אירוע במקום אקזוטי ושמו סאברא ושתילא. עוד לא ראיתי את עצמי בראי לבוש בגד ים והייתי גם מפוקח לגבי אושר מזדמן.כשראיתי -הלך הים אחרי הבחורה.בדרך לירושלים ארגנתי את מותי.שלושה אנשים ואני יצאו במכונית לא ממוזגת אל המקום הראשון במצעד מוקדי הסכנה בעולם.בנהרייה קרקשו כרכרות הסוסים על הכביש וילדים התקוטטו עם הוריהם על כי קיבעו את מבטם בפתח יציאת הצואה של הבהמה במקום לשאוףמעלה אל הכוכבים. ליד מעבר הגבול גמרתי סיגריה בשתי שאיפות.השתנתי בלי הפסק.הקילוח לא היה קשתי אלא דמה לירי שטוח מסלול. חיכינו לבוקר.שכבתי על החול ליד אכזיב ודמיינתי את ההלוויה.משהו התחתן עם משהי בגן אירועים סמוך והמסוקים, המובילים פצועים, הוארו בזיקוקין. פקקי שמפניה נחלצו כאסירים אחרי מרד.עד בירות השתרכנו בשיירה כנותני עצות לא רצויות.אויבים וידידים השתלבו בכביש הראשי שולחים זה לזה , בפה סגור ועיניים תמימות, איחוליי מוות. מכוניות אזרחיות צפרו לטנקים, ליד צור וצידון,ונשמעו כציוץ ציפורים המתגרות בטורנדו.ילדים בני עשר נהגו לפנינו במרצדס ממולכדת ,לרגליהם מודבקים בולי עץ כדי שיגיעו לדוושות..צרור יריות.פרצנו את הדלתות ונשכבנו על שול הכביש כחוק.הקליעים היו שגרתיים כמו אורות גבוהים בעיקולי הדרך.בפאתי בירות, במחסום, עצרו אותנו.אין אישור.שחקנו עם החיילים כדורגל כשעה והתיידדנו.עם בא השעמום התחננו על חיינו. אם בא לכם להתאבד,אמרו,בבקשה.שמנו את הנשקים על רצפת הרכב וכיסינו אותם בעיתונים.נכנסתי אל תוך רחובות העיר כצופה המתפרץ עירום למגרש כדורגל בגמר גביע העולם בשידור ישיר. שאלנו בערבית משולבת באנגלית ואידיש איפה האצטדיון.הצבא כבר נסוג מהאזור .איש עם חליפה שאל –אתם(בערבית)עמאל ?דרוזים?נוצרים מרונים?שיעים סונים?צרפתים? אמרנו את האמת.מרוקו. הוא הצביע לימין ואמר :שם הכביש לדמשק.לא האמנו לו ונסענו על כנפי הטירוף אל באב אללה כלומר לשער השמיים.מולנו , במפרץ ג'ונייה, עשו נערות דקיקות סקי ים ושתו אוזו בצחוק מתגלגל. בבית הקפה בחוף שיספו גרונות ולא של תרנגולות. מצאנו את המחנה על פי זרימת הקהל.נשארתי לשמור על הרכב.מאות משולהבים חלפו לידי בכביש היחיד בתוך המחנה.הסתתרתי בתוך הכובע והתכווצתי למימדים של תינוק.העיתונים שכיסו את הנשק ,נזכרתי,היו בעברית.בכיתי בלי קול.הצצתי וראיתי ידיים זועקות מתוך ערימות העפר.יצאתי מהרכב.הסיכוי למצוא אותם בין ההולך ונערם לעברי היה קטן כמו הסיכוי שאלוהים ייענה לבקשה האחרונה בהחלט שבקשתי ממנו אותו רגע..ראיתי את חבריי בין המקוננות השחורות המבקשות נקמה מיד .הם ראו בי את כלב השאול ואני ראיתי בהם שלוש כבשים טבוחות העולות בעשן. הבטתי בילד.הוא נרדם.חשתי ליטוף ליד כיסי.פקחתי עיניים וראיתי שני אגמים אדומים.שודד שיכור עמד עלי לחמסני באילת.לפתע התחלפה דמותו בנערה עם שפתי דבש.היא קרבה אלי והרחתי את נשימתה.מאחורי השיניים ישבה צפרדע ירוקה.הוא ישן כבר, צעקה משהי שהתחתנה לפני שנה בחוף אכזיב.אתה יכול לבוא לסלון לראות 'מחוברים'.
|