♥ מילדות לנעורים ♥ פרק רביעי "הפואמה הפדגוגית" ~ ♥ ~
אחרי כיתה ג', עם ש"נטשה" אותנו המורה רחל האימהית, ומורים מקצועיים החלו ללמדנו, כל אחד נושא אחר, סר חינם של המספרים והתעצמה אהבתי לאותיות. מכאן ברור איך גררתי את עצמי, מתעודה לתעודה ומכיתה לכיתה, במקצוע ששואל שאלות באותיות אך חובה להשיב עליהן בִּסְפָרוֹת...
כל חיי, עד לרגע זה, לא פתרתי אף בעיה בעזרת אלגברה, הגם שניצבו לפניי לעתים אף יותר משלושה נעלמים במקביל. המעט שלמדתי על אחוזים, הספיק לי לחשב את הנדרש פה ושם וכל אימת שהיו בעיות עם ה"סינוסים", היה זה מתפקידו של רופא המשפחה לפתור אותן. באשר ל"שברים", הבהירו לי ילדיי בקטנותם, באופן חד משמעי, שכּוֹל מה שלמדתי לא תרם דבר - לא חשוב עד כמה הקפדתי בחלוקת הקינוחים, תמיד רבו, מי קיבל את "החצי היותר גדול". אחרי כל אלה, גם כיום, במרום גילי, אני מסכמת טורי מספרים ללא מחשבון. מציינת זאת בגאווה, למען תהדהד ברקע הדברים הבאים.
תחת שבטו/סרגלו של מר ז. מחנכנו בכיתה השביעית, [די באות הזו המציינת את שמו...], למדנו עד מהרה להכיר את אחד היסודות החשובים של הפדגוגיה: על המחנך המסור להלל ולשבח את התלמידים החרוצים, ולשים ללעג ולקלס את החלשים.
מבחנים שהוחזרו, לא חולקו בין הטורים ועל כל תלמיד היה לגשת אל שולחנו של מר ז., לקבל את שלו, לחסד או לשבט. ובעודי ממהרת לשבת, היה מפטיר מאחורי גבי: "עוד אֶקְזֶמְפְּלָר אחד!" "עוד" משמע שהיו נכשלים אחרים לפניי, אך משום-מה "אקזמפלר" הרבים לא היה עבורי גם שמינית נחמה...
מר ז., איש מר ממר, האכילנו מרורים רבים ומרה שחורה הייתה מנת חלקנו, עטופה במורא עמוק. למותר לציין שדרך הפנייה הנהוגה אז הייתה בגוף שלישי, כאילו לא נכח האיש מולנו, בעוד שלעתים הייתה נוכחותו כה מוחשית, עם שלא נותר אלא מרווח זעיר בין חזהו המתנשם-מתנשף, לבין גופו הרועד של התלמיד. בשל מבטו הנשרי, מרבית הילדים חשו נרדפים, מדמים שהוא ממשיך לעקוב אחריהם, גם מעברו השני של שער בית הספר...
חוקים חדשים צצו חדשות לבקרים ומקרה אחד ראוי שיסופר כ"מופת" למי שרואים את ייעודם בתור מחנכים. שלושה חוקים היו נהוגים כבר מתחילת השנה: • יש להגיע לכיתה לפחות רבע שעה לפני הצלצול. • להוריד את הכיסא מהשולחן ולהוציא מן הילקוט את כל הדרוש לשיעור הראשון. • אין לשהות בכיתה עד הישמע הצלצול.
עם שובי, אחרי היעדרות בת שבוע מפאת מחלה, התברר שאני תורנית כיתה עם שמואל כבד הפה וקשה התפיסה. תפקיד התורנים, כמקובל, לדאוג שסביבת הפח תהיה נקייה, הלוח מחוק ומוכן לשיעור הבא ושלא יחסרו גירים. יפה! אלא שבהיעדרי נוסף סעיף ואני לא ידעתי ושמואל לא עדכן, כי לא זכר בעצמו.
נכנס מר ז. לשיעור הראשון והכול מקדמים את פניו בקימה. העיף מבט בלוח הנקי ושאל בעיניים משחרות לטרף: "מי התורנים?" הרים שמואל יד רפויה ואני את שלי בגאון. "מה זה, אף אחד לא איחר היום? כולם פתאום הגיעו בזמן?!" שאל בסרקסטיות, כשאחת מזוויות פיו משוכה מעלה.
התברר כי נוסף חוק רביעי, לפיו, על התורנים להישאר בכיתה עם הגעתם ולרשום על הלוח כל ילד שלא נכנס בזמן. הסברתי כי רק חזרתי ואיש לא עדכן אותי והוא השיב רושף, באותו סרקאזם: "אי ידיעה אינה פוטרת"! התיישב ליד שולחנו וביקש משנינו להביא את מחברות התנ"ך. שמואל דִדה במעבָר מן הספסל האחרון והושיט את מחברתו הדקה. הבאתי גם אני את שלי, העבה, בה נותרו רק שלושה עמודים ריקים. באחת קרע "הפדגוג" את מחברתו של שמואל וזה חזר למקומו, מייבב חרישית את חוסר האונים שלו. בלסתות מהודקות, קרע גם את מחברתי, אלא שלכך נאלץ לחלקה לקבוצות-קבוצות, דפים-דפים והדבר הביכו, כי ביצוע גזר הדין ארך זמן רב... משסיים את עמלו, הורה: "עד אחרי חופש פסח, תעתיקו הכול למחברות חדשות!"
יבבתו של שמואל הפכה לבכי, ואילו בידי עלה לכבוש את דמעותיי רק עד שובי למקומי, שם טמנתי את ראשי בין זרועותיי על השולחן. מר ז. דרש שאזדקף ומשלא עשיתי כמצוותו, נעמד לצידי והכה על עורפי עם סרגלו, דחפתי את היד המסוּרגלת - תגובה שלא ציפה לה והורה לי מייד לצאת מהכיתה. שוב לא אזכור כיצד עברה עליי שארית יום הלימודים, אבל ההמשך הוא בלתי נשכח!
אבא אך זה החלים מזעזוע מוח קל שנגרם לו בהתעלפו בגלל הרעלת ניקוטין. לפי טבעו מצא בכל רע גם משהו טוב ושמח על החופשה מאונס, כי כך התאפשר לו לקדם את פניי עם שובי מבית הספר. חזרתי הביתה בצעדים נמרצים, בטוחה לגמרי בצדקתי. הוא הקשיב לדבריי בפנים הולכות ומרצינות. כשראה מה עולל מר ז. למחברתי, שחק שיניים, נטל את המחברת מידי וללא אומר שם פעמיו לבית הספר. ידעתי שהפעם לא תעזור לאיש העובדה שהתחבב על אבא, מאז נודע לו ביום ההורים הראשון, כי גם הוא דובר הונגרית. תהא תפארתה של "השפה המלעֵילית" רבה ככל שתהא - כל החיבות מסתיימות במקום בו מישהו מאיים על בתו, על יחידתו אשר אהב...
"אז ככה", אמר בשובו, באותה נחרצות בה יצא, "את לא צריכה להעתיק את המחברת, רק להדביק את הדפים בנייר דבק שקוף". הגם שנפתרה בעייתי בפשרה מניחת דעת, יצר הנקם לא בא על סיפוקו ותבע להיפרע מן הזד הלז. התאוויתי לדעת בדיוק-בדיוק והכול-הכול - שאבא נזף בו, שבייש אותו לפני המנהל, שהחטיף לו בוקס בשיניים, או לפחות משך לו בתנוך האוזן, כדרכו של "הפדגוג" עם שעירי הכיתה המועדים לעזאזל.
תחילה שתקתי, בתקווה שכהרגלו ירחיב ויספר על נפלאות מעלליו, אלא שלא כך קרה וכבר נפנה לענייניו. הלכתי אחריו ושאלתי: " אז איך הוא פתאום הסכים לסידור הזה...?" אבא הביט בי וגם הפעם, כמו תמיד, היטיב לקרוא אותי, אבל את "הסחורה" לא סיפק ורק אמר עם קריצה מודגשת: "ממה'לה, אמרתי לו משהו בהונגרית, בצורה כזאת [!] שאיתך, הוא כבר לא יעיז בחיים לעשות חוכמות כאלה!" ואכן, כך היה ויותר לא העז.
אבל מה יהיה עם שמואל? הוא בטח לא סיפר להורים שלו... הם גם לא ממש יכולים לעזור לו... אבא שלו כל היום עם הפרות והאימא קצת לא בסדר ובקושי יוצאת מהבית... ידעתי מה קשה תהיה עבורו משימת ההעתקה, בפרט הפסוקים היומיים מתהילים, שהכרח היה לנקדם...
טיפול נקודתי בתופעה יחידה, לא די בו כדי לחולל תמורה משמעותית באישיות, שהרי כושי אינו הופך לסיני ונמר – לארנבת. אבל למציאות דרכים משלה. באים החיים וחובטים לאָלף, במקומות בהם לא די עוד ביוד ובפלסטר והכאב אז עמוק והמחיר – כבד...
אף למר ז. המתין שיעור יקר שכזה, אולם קודם שניתן יהיה לספר על כך, תחלוף לה שנת הלימודים השביעית, בחסות "שתי חונכות לנשיות המתבגרת", כי רק בסוף כיתה ח' ארע הדבר... ~ ♥ ~ ♥ ~ ♥ ~
|