העידן הנוכחי מוכר ומוגדר כעידן קפיטליסטי בו צרכיו ושאיפותיו של היחיד מהווים ערך חברתי עליון. הגשמה עצמית וביטוי עצמי הם הדרך לממש את האינדיבידואל והמימוש של אלה מתבצע לעיתים באמצעים פיננסים וחומריים - כשמותגים, חפצים וגאדג'טים טכנולוגיים הם הדרך שלנו להשתייך, להתבלט, להרגיש שהצלחנו ולשדר מסר זה גם לאחרים. כידוע, הערכים התרבותיים שמניעים אותנו אינם פוסחים על ילדינו. להפך, הם גדלים כשזה כל מה שהם מכירים. אין להם זיכרון של תקופה בה הדברים נראו אחרת. לכן, ילדים שעוד אינם עצמאים ביכולתם לרכוש את כל העולה על דעתם, מפעילים לחץ רב על הוריהם כדי למקם את עצמם בחברה בצורה ה"נכונה".

לא אכנס ללחצים המופעלים על הילדים להתלבש "נכון", להיות מעורה בדברים הכי עדכניים וההשפעות הפסיכולוגיות של כל זה – למרות שזה נושא חשוב ביותר. אתמקד דווקא ברגע הזה שהילד מגיע הבית ומבקש מההורה נעלי "אדידס", בגד של "בילאבונג" או "צ'טמן" חדש. לרוב לא מדובר בבקשה בודדה, אלא אחת מדי רבות משום שהילד צריך להפגין התנהלות נכונה בכל החזיתות: בציוד בית הספר, בלבוש, במשחקים שברשותו, בהופעות והבילויים אליהם ילך ובחוגים שייקח. כל זה בא לידי ביטוי בעלות כספית משמעותית עבור ההורים.

מול בקשת הילד, ההורים מצויים בדילמה קשה: מצד אחד יש את העלות הכספית שעליהם לספוג, ואת הפן הערכי של הרכישה – קשה לחנך לענווה וסיפוק כשרצים למלא את כל המשאלות של הילד. מצד שני – הרי שכל הורה רוצה רק את הטוב ביותר עבור ילדו, כל הורה רוצה הילד שלו ישתייך לקבוצה וכמובן שכל הורה רוצה ש"לילד שלו לא יחסר כלום".

לצד הדילמה עולה בעיה חברתית נוספת – שהיא למעשה תולדה של אותו אינדיבידואליזם והישגיות שהובילו לדרישות המוגברות של ילדים מהוריהם: הקהילה התמוססה. אמנם קיימות קהילות וירטואליות רבות שנותנות להורים לתקשר, אך חסר הקשר בין הורים החיים באותה הקהילה. למעשה, ילדים הולכים לבית הספר, לחוגים וחברים, וחוזרים כל אחד לבתיהם עם הדרישות החברתיות שעלו באותם מפגשים. הילד מגיע להוריו עם "גב חברתי" וההורים למעשה עומדים לבדם מול לחץ זה. מכיוון שהתרבות שלנו לא הולכת להשתנות בצורה משמעותית בתקופה הקרובה: כשהלחצים על ילדים להשיג, לצרוך, לדרוש רק עשויים לגדול ככל שעולם הפרסום, השיווק והייצור ישתכללו וככל שילדים ייתפסו כגוף צרכני רווחי. מה שכן יכול להשתנות זה אותו מעמד מבודד של ההורים מול מערך זה.

מה הורים יכולים לעשות כדי לחזק את מעמדם מול הלחץ הצרכני שהילד מפעיל:

 על ההורים קודם כל לזכור שיש בידם כוח להחליט, לסנן ולפעמים לומר "לא" גם בתוך תרבות אינטנסיבית של צריכה. זה לא יפגע בילד.

צרו לכם "גב חברתי" מקביל: צרו קשר עם הורים אחרים של ילדים מהכיתה – מעין רשת חברתית שתאפשר לכם להעלות סוגיות שמטרידות אתכם כהורים וביחד תוכלו לקבל החלטות לגבי איך מגיבים מול הבקשות של הילד, מה וכמה מקובל ומה לא. יש לכך יתרון נוסף – ייתכן והילד יגיד ש"לכולם יש" – אך במציאות ייתכן והורים אחרים לא מסכימים או שאינם מעוניינים להסכים כמוכם. אם תדעו מה קורה בשטח ומה הורים אחרים עושים, יהיה לכם הרבה יותר כוח וביטחון להגיב בהתאם.

 לשלב את המורה לכיתה של הילד או גורמי סמכות רלוונטיים אחרים באותה רשת חברתית. הם רואים את הילדים ברוב היום וערים לשיחה המתקיימת בבית הספר / בחוג. הם יכולים להאיר על תופעות שמתרחשות וליידע על תופעות שעשויות להיות בעייתיות (זה צעד גדול משהו מכיוון שלעיתים הורים ומורים אינם שומרים על חזית אחידה מול הילד. . .).

 לטפח את הביטחון של הילד: ילדים אכן חווים לחצים חברתיים רבים. הם רוצים להשתייך מצד אחד, ולהשוויץ ברכישה החדשה מצד שני משום שזה תורם להם מבחינה חברתית. יש לזכור לספק את הילד עם כלים נוספים שיחזקו אותו ברמה החברתית: חזקו את הביטחון של הילד, במיוחד בדברים שהוא טוב בו: שחיה, שירה, מלאכה וכו'. תנו לילד שיהיה לו במה להתגאות ולהוביל גם בלי הנעליים החדשות. עדין מדובר בחיזוק האינדיבידואל שבילד, עדין יש פה עידוד להישגיות, אך יש לזה ערך אחר, לא חומרי, לא כספי, כזה שתורם למשפחה כולה.

אשמח לשמוע איך אתם מתמודדים עם הבקשות הרבות של הילדים