1)     קלינט איסטווד (1930)

כשהייתי ילד היה איסטווד לאליל נעורי, ראיתי בו את הגבר הקשוח, השתקן, שעושה תמיד את הדבר הנכון, לרוב אאוטסיידר לא מוערך שעולה לפיקודיו על העצבים, אבל ברגעים המכריעים הוא שם עושה את העבודה. איסטווד שגילם במשך הקריירה שלו בעיקר דמויות של קשוחים שתקניים הצליח איכשהו עם השנים לשכלל את דמותו בעיקר מאז תחילת שנות ה- 90 עם מהפך "הבלתי נסלח" יצירת המופת המערבונית האחרונה שלו, והפך לגבר קשוח אך גם רגיש, שאינו מתבייש לבכות ולהביע את רגשותיו. ההפתעה הגדולה הייתה מבחינתי כאשר איסטווד ביים וכיכב בתפקיד הראשי לצידה של מריל סטריפ בסרט הרומנטי הקסום "הגשרים של מחוז מדיסון" (יש שם סצינה שהוא נותן לך פרחים, הייתי בטוח שהוא יוציא אקדח מגנום 44 ויירה בה, אבל איסטווד השתנה. לא זה היה בצחוק כמובן). מקאובוי קשוח  וחסר שם אותו גילם באין ספור מערבונים קלאסיים בהם "בעבור חופן דולרים", "הצלפים", "עיר ושמה גהנום", "איש ההפקר" (אחד הטובים בקריירה שלו הן כשחקן והן כבמאי)  ו-"הטוב הרע והמכוער" דרך סרטי הפעולה שוברי קופות (הנשרים פשטו עם שחר, על חבל מתוח, הבריחה מאלקטרז, המצוד) שהבולט בהם הייתה דמותו הארי קלאהן הידוע יותר כ-"הארי המזוהם" שתבע את משפטי המפתח "האם אתה מרגיש בר מזל?" וכמובן את "עשה לי את היום" הפך איסטווד לאחד היוצרים המוערכים בהוליווד (2 פרסי אוסקר כבמאי, 2 פרסי אוסקר כמפיק, 5 שחקנים שהופיעו בסרטים כבמאי זכו בפרס האוסקר, 3 פרסי גלובוס הזהב), במאי רגיש ומיוחד (לדעתי אגב הוא הבמאי הטוב ביותר של שנות ה-2000) שיצר כמה מהסרטים הטובים ביותר שנוצרו בשני העשורים האחרונים ולדעתי הוא מנהל את אחת הקריירות המרתקות ואיכותיות ביותר שנראו על מסכי הבד בהם תמצוא למשל את הסרטים: "כח להשחית", "עולם מושלם", "בירד", "מיליון דולר בייבי", "גראן טורינו", "מיסטיק ריבר" ו- "ההחלפה" (אפילו אנג'לינה ג'ולי ייצא טוב בסרט).

2)     אל פאצ'ינו (1940)

שחקן אופי ממגנט מהטובים והמובילים שקמו להוליווד בתור הזהב השני שלה הלו הם שנות ה-70. נכון בחירת תפקידיו איננה ברמה אחידה, לצד סרטי מופת למשל "הסנדק" בו התפרסם, "הסנדק חלק ב' ", "וצדק לכל", "סרפיקו", "אחר צהריים של פורעות", "פני צלקת", "ים של אהבה", "גלנגרי גלן רוס", "דוני ברסקו", "הסוחר מונציה", "ניחוח אישה" (תפקיד שהביא לו את פרס האוסקר), "דרכו של קרליטו" ואחרים הוא הופיע בשורה של סרטים גרועים בתפקידים שאינם תואמים את מידותיו הגדולות וממש כמו דה נירו הוא די מתקשה למצוא את דרכו מאז אמצע שנות ה- 90, ובמקום להופיע במעט סרטים אבל בסרטים טובים, הוא מופיע בכל מיני סרטי הזויים, בחלקם הוא שב ומגלם דמות של שוטר ואפילו איחוד עם דה נירו בשנת 2008 הוליד את אחד הסרטים הגרועים בקריירה של השניים (והסרט "רצח מוצדק" זכה לביקורות קטלניות ונכשל בקופות ובצדק רב, פשוט בושה וחרפה לשניהם). פאצ'ינו הוא שחקן טוטאלי, אנרגטי, חסר פשרות, שחקן המסוגל לגלם כל דמות, להיכנס לעורה ולבצע אותם באופן מעורר התפעלות. פאצ'ינו הוא שחקן אופי רב גווני, הוא כריזמתי, עוצמתי ויודע להשתמש היטב בקולו הרועם אך הצרוד, שכל סצינה בה הוא מופיע טובה וגרועה אינך יכול להוריד ממנו את העיניים. לאורכה של הקריירה שלו הנמשכת מאז תחילת שנות ה- 70 הוא עבד עם מיטב הבמאים שעבדו בהוליווד בהם קופולה, לומט, דה פלמה, אוליבר סטון, בייטי ואחרים ומקומו ברשימת השחקנים הטובים ביותר בכל הזמנים שמורה לו, וללא ספק הוא אחד מחמש השחקנים הגדולים שקמו עד כה.

3)     רוברט דה נירו (1943)

אם הייתי צריך לבחור את השחקן הטוב ביותר בין השנים 74-91 הייתי בוחר את דה נירו, שבין השניים הללו הופיע בסדרת תפקידי מופת אדירים, מושלמים בשורה של סרטי ענק ושימו לב לרשימה "הסנדק חלק ב' " (פרס אוסקר), "צייד הצבאים", "נהג מונית", "היו זמנים באמריקה", "הבלתי משוחדים", "השור הזועם" (פרס אוסקר), "ברזיל", "ליבו של אנג'ל", "מרדף חצות", "החברה הטובים", "פסגת הפחד", "התעוררות", "המשימה" איזה רשימה, איזה סרטים, איזה שחקן, ענק בכל קנה מידה שקיים. דה נירו היה שחקן טוטאלי לתפקיד, צריך ללמוד לנגן בסקסופון הוא למד (ניו יורק ניו יורק), צריך להרזות ולהיות שרירי במיוחד ולאחר מכן להעלות 30 קילו למשקלו אין בעיה הוא עשה את זה פעמיים (השור הזועם, הבלתי משוחדים), אם צריך לטפל בשיניים כך שייראו מכוערים גם את זה הוא כבר עשה (פסגת הפחד), בקיצור דה נירו הוא שחקן המסוגל להיכנס לעורן של הדמויות ובעצם להפוך להיות הדמות עצמה, והוא הפגין משחק עוצמתי ומהפנט בשורה של תפקידי אופי מגוונים ובעיקר בלט במיטב סרטיו המוקדמים של סקורסזה. בתחילה הגדירו אותו כיורשו של ברנדו (גדול שחקני האופי אי פעם) ובצדק. הבעיה היחידה שלי עם דה נירו היא שמאז אמצע שנות ה- 90 הוא כבר לא שחקן אופי גדול, אלה בעיקר שחקן להשכרה. נכון היו לו כמה הבלחות מוצלחות (בוא נדבר על זה, קזינו, רונין, היט) אך לצידם הוא הופיע ברצף של סרטים בינוניים בתפקידים חלשים שאינם תואמים את מידותיו וחבל. אך בכל אופן מבחינתי מדובר בשחקן אופי ענק שהפגין משחק אדיר בשורה של סרטים מעולים, אני תמיד אוהב לראות אותו גם בסרטים פחות מוצלחים, ולמרות בחירת סרטים בעייתית משהו בשנים האחרונות הוא עדיין אחד השחקנים הכי אהובים עלי. (נכון ירדתי עליו קצת אבל הוא באמת שחקן שאני אוהב מאוד, גם ביקורת זה טוב, חכו אולי הוא עוד יחזור לעצמו).

4)     ג'ק ניקולסון (1937)

שלא כמו דה נירו, פאצ'ינו והופמן, ניקולסון הוא היחיד מרביעיית השחקנים הטובה ביותר של הוליווד (החמישי הוא ברנדו) שהצליח לשמור לאורכה של הקריירה שלו שנמשכת כבר למעלה מ- 40 שנה, מאז שהתפרסם באחד הסרטים החשובים של הקולנוע "אדם בעקבות גורלו" לשמור על קריירה מרשימה עם בחירת סרטים איכותית לאורך זמן והוא באמת ובתמים עבד עם מיטב הבמאים שעבדו (מילוש פורמן, רומן פולנסקי, סטנלי קובריק, ג'ון יוסטון, מרטין סקורסזה, מייק ניקולס, רוב ריינר, וורן בייטי, ג'יימס אל. ברוקס, בוב רפלסון, מיכאלאנג'לו אנטוניוני). ניקולסון בעל האנרגיות המתפרצות, הטירוף בעיניים, הכריזמה האדירה, החיוך הכובש (אך גם המאיים כפי שהיה בסרט האגדי "הניצוץ") וכישרון המשחק המהפנט שלו הופכים אותו לאחד השחקנים האהובים עלי ביותר. ג'ק שהיה מועמד ל- 13 פרסי אוסקר וזכה ב- 3 הופיע בכמה מהסרטים הטובים שיצרה הוליווד בהם תמצאו למשל את: קן הקוקיה, הדוור מצלצל פעמים, הכבוד של פריצ'י, רסיסי חיים, תנאים של חיבה, הכי טוב שיש, ידע הבשרים, צ'יינטאון, באטמן, הניצוץ, בחורים טובים ו-אודות שמידט. בקשת רחבה של תפקידים אותם גילם הרבה אומנם לגלם דמויות עם שמץ של טירוף, אך גם ידע להופיע בתפקידים מאופקים יותר, בשלים יותר (אודות שמידט ו- תנאים של חיבה הם דוגמאות טובות לכך) וגם בתפקידים קומיים כובשים (באהבה אין חוקים, הכי טוב שיש, מתים על החיים הם דוגמאות מצויינות לכך) וכל חיוך שלו, כל הרמת גבה, כל שניה שלו על המסך ואתה מהופנט ולא יכול להוריד ממנו את העיניים. במילה אחת ג'ק !!!

5)     וולטר מתאו (1920-2000)

שחקן קומי אדיר, בעל פנים זועפות, הילוך מתנדנד, תמיד נרגן ורוטן, קצת גס רוח אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו. מתאו שחקן קומי ענק שהופיע בשלל סרטים קומיים מצויינים (פרח הקקטוס, הלו דולי, רופא בכותרות, פיקדון קטן, שטן קטן שלי, אדוני השופטת, המובטלים, מלון בקליפורניה, משחקי ריגול) הוא לטעמי שחקן נהדר, קצת לא מוערך ולא זכור היום (ואני בטוח שהדור הצעיר לא יודע מי הוא בכלל, וחבל) שלמרות יכולתו המצויינת גם לתפקידים דרמטיים (כפי שעשה בתפקידו הטוב ביותר כקומיקאי זקן בסרט "נערי השמש" תפקיד קומי/דרמטי אדיר, או בסרטי המתח המצויינים "צ'ארלי ואריק" ו- "חטיפה בפלהם אחת, שתיים, שלוש") הוא בעיקר לוהק לתפקידים קומיים שהסתמכו על כשרונו הקומי ועל חזותו, ולמרות שהוא לא היה נראה כדמות המאהב הקולנועי הוא הופיע בכמה קומדיות רומנטיות מוצלחות למדי. למרות כל מה שרשמתי אני בטוח שרובכם מכירים אותו משיתוף הפעולה עם השחקן ג'ק למון. השניים היו לצמד קולנועי מבריק, שילוב של שני שחקנים קומיים גדולים מהחיים שהכימיה המושלמת בין השניים עבדה ב- 10 סרטים קומיים נפלאים שהמוכרים בהם היו: עוגיית המזל, כותרת ראשית, חברים חברים אבל..., זקנים חסרי מנוח ובעיקר "הזוג המוזר" אותה קומדיה קלאסית בה גילמו השניים שני חברים גרושים העוברים לגור יחדיו, האחד מבולגן וחסר אחריות (מתאו בתפקיד קומי אדיר) והשני מכור לניקון והיפוכנדר (למון המצויין כתמיד) וכמובן שהם מצליחים לשגע אחד את השני.

6)     ברט ריינולדס (1936)

על הרבה שמות כאן ברשימה אולי תסכימו, על ריינולדס המשופם אני מתקשה להאמין שיש מישהו שעדיין אוהב וזוכר אותו. ריינולדס הוא שחקן מוחמץ ומבוזבז, גבר כריזמתי ונאה במיוחד שהיה לכוכב ענק בשנות ה- 70 ובתחילת שנות ה-80 (רבים לא זוכרים אבל בתקופה מסויימת הוא היה מלך הקופות בעולם ובמשך 5 שנים ברציפות הוא היה לכוכב הקופה הגדול בעולם !!! הישג אגב שמעט מאוד שחקנים הצליחו לשחזר לפניו ולאחריו). את הקריירה שלו החל ריינולדס כבר בסוף שנות ה- 50 כאשר כיכב בקולנוע ובטלוויזיה בשורה של תפקידים זניחים, עד שהתפרסם לראשונה לא בסרט קולנוע אלה דווקא כאורח בתוכניתו של ג'וני קארסון המנחה האגדי שזיהה את הפוטנציאל הטמון בו והזמין אותו להתארח אצלו מספר רב של פעמים (השניים הפכו לחברים טובים) וריינולדס, גבר נאה בזמנו הופיע על שער המגזין "קוסמופוליטן" בעירום חלקי, מה שגרם לעיתון להיחטף מהמדפים ובכמויות אדירות. מכאן (תחילת שנות ה- 70) נסללה דרכו לכוכבות, הוא הופיע בשורה של סרטי קופה גדולים בהם "גברים במלכודת" המוערך, "המשחק המכור" המצויין, "הפרחח ובת השריף" שובר הקופות, "בית הזונות הקטן והטוב בטקסס" לצידה של דולי פארטון, "הופר" בו גילם דמות של פעלולן", "מרוץ מחוף לחוף" הסרט המצליח עמוס הכוכבים ומירוצי המכוניות, "להתחיל מחדש" המצויין בו הפתיע בתפקיד דרמטי, "שארקי" מותחן פעולה אותו גם ביים ואחרים. הבעיות החלו כאשר באמצע שנות ה- 80 הוא נקלע לסיטואציה בה סבל מבעיות רפואיות, ובחירת סרטיו לאחר מכן הובילה אותו לשפל שממנו הקריירה שלו לא הצליחה להיתרומם, ולי אישית חבל. מאז אמצע שנות ה- 80 ועד היום אפשר לציין אך ורק את תפקידו המצויין עליו היה מועמד לפרס האוסקר בסרט המצויין "לילות בוגי". לטעמי האישי ריינולדס הוא שחקן מקסים, בעל הומור, חזות מצד אחד קשוחה אך מצד שני עם הרבה רגש והומור, הוא אומנם מחליף פאות סידרתי (ולא כולם תמיד מחמיאות לו) ומתנתח פלסטיק סידרתי (היום חזותו המרשימה די נעלמה לצערי) אך תמיד כיף לראות אותו, יש בו מה שנקרא "איכות של כוכב" (באנגלית אגב זה נשמע הרבה יותר טוב) ועדיין למרות שהוא כבר שנים איננו כוכב הוא ממשיך להופיע בקצב ועד היום הוא כיכב ביותר מ- 155 סרטים בקולנוע ובטלוויזיה.

7)     ג'יימס גארנר (1928)

שחקן שמתאים לי כמו כפפה ליד. הוא לרוב מופיע בדיוק באותו תפקיד (גבר קצת עצלן, טוב לב, אמין, ממוצע, חזק, גברי, קשוח אבל לא יותר מידי ומלא בחוש הומור, קצת אבהי בשתי העשורים האחרונים לפעילותו), הוא שמר על קריירה יציבה מאוד בין השנים 57/2007 בה הצליח להלך באופן פלא (ולהזדקן בחן גדול) בין סרטי קולנוע מצליחים (הבריחה הגדולה, סינורה, 36 שעות, שעת האקדח, כולנו אתך השריף, ויקטור ויקטוריה, היומן) לבין קריירה טלוויזיונית מצליחה מאוד בסדרות המפורסמות "מאווריק" ו- "תיקי רוקפורד" ובסרטי טלוויזיה רבים וטובים (ברברים בשער, עיטור של כבוד, רחובות לארגו, לילה אחד מיוחד, העימות האחרון, פעימות לב). גארנר הוא לא שחקן אופי גדול, אך כזה שתמיד טוב לראות אותו. הוא מוסיף מהחן שלו בכל תפקיד בו הוא מופיע, יש לו הומור טוב, הוא מסוגל להופיע בכישרון גם בסרטים קומיים, גם במערבונים, בסרטי מלחמה ודרמות, ותמיד להיראות אמין וחביב, לא לעצבן ולא להימאס. גארנר הוא שחקן שפשוט כיף לראות אותו, ותמיד שיש סרט בו הוא מופיע אני איכשהו נדבר למסך ולא מצליח לזוז. אולי בגלל שהוא נראה ממוצע (למרות שהוא גבר נאה), אולי בגלל סוג התפקידים אותם הוא לקח במהלך השנים (רובם של גברים ממוצעים) ואולי זה בגלל שהוא מעולם לא ניסה להיות בסרטים מה שהוא לא, אלה נראה שלרוב הוא גילם את עצמו.

8)     קרי גרנט  (1904-1986)

היישר מהוליווד הקלאסית מגיע לו קרי גרנט הענק. תמיד בטוקסידו עם חיוך כובש, מראה מרשים, סגנון אלגנטי, הרבה הומור ומשפטי מפתח שנונים גם ברגעים המותחים ביותר, קרי גרנט הוא התגלמות הג'נטלמן המושלם. גרנט שנולד בשם ארצ'יבלד ליץ', החל את הקריירה שלו בתחילת שנות ה-30 ומהר מאוד הפך לכוכב. גרנט הצליח לשמור על קריירה יציבה ומצליחה מאוד למשך קצת יותר משלושים שנה, בה גילם לרוב את אותה הדמות של הגבר השרמנטי והאלגנטי והטיב לגלם את הדמות במגוון רחב של ז'אנרים בהם סרטים קומיים (והוא היה שחקן קומי מוכשר ולא מוערך מספיק שכיכב בקומדיות קלאסיות בהם: רעל ותחרה, סיפור פילדלפיה, נערות ששת, צער גידול חיות), סרטי מתח ופעולה (בעיקר בסרטיו של היצ'קוק: הנודעת, חשד, מזימות בנלאומיות ו- תפוס את הגנב), סרטים מלודרמתיים ורומנטיים (רומן בלתי נשכח, חופשה בלונדון, מגע המינק) וגם בסרטי מתח והרפתקאות (גונגה דין, חידון בחרוזים). בשנת 66 כאשר החל להזדקן (הוא היה בן 62), פרש מלהופיע מהסיבה שאותה ציין "הקהל לא רוצה לראות את קרי גרנט זקן" ומאז לא חזר. לטעמי מדובר בשחקן ענק (שמעולם לא קיבל פרס אוסקר על הופעותיו וזוהי בושה גדולה לאקדמיה) שיכל להופיע בכישרון רב הן בסרטי מתח והן בסרטים קומיים ותמיד לצאת טוב. הוא בחר היטב את תפקידיו, תמיד בכל סרט נתן הופעה כובשת והופיע בסרטים של במאים גדולים כהיצ'קוק, קאפרה, מנלי, סטנלי דונן, בלייק אדוארדס, סטנלי קרמר, האוורד הוקס, מייקל קרטיז, קיוקר ואחרים.

9)     שון קונרי (1930)

הוא הפך לכוכב הגדול בעולם בעקבות הופעתו כסוכן הוד מלכותה בעל הרישיון להרוג ג'יימס בונד (השם הוא בונד, ג'יימס בונד) בסדרת סרטי ריגול מצליחים (בהם: גולדפינגר, יהלומים לנצח, דוקטור נו, מרוסיה באהבה). אך מה שקונרי הצליח לעשות עדיין לא עשה שום שחקן שהופיע בסרטי בונד, הוא פשוט הצליח להמציא עצמו מחדש, ובשנות ה- 80 הוא פרץ חזרה לחיינו (למרות שמעולם לא הפסיק להופיע, פשוט סרטיו בשנות ה- 70 לאחר בונד היו בינוניים ודי כושלים) והופיע ברצף של סרטים מעולים ומצליחים (שם הוורד, אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון, איש הנצח, עסק משפחתי) ואפילו זכה בפרס האוסקר על הופעתו המצויינת בסרט "הבלתי משוחדים". בשנות ה- 90 והוא בן 60 זכה בתואר הגבר הסקסי בעולם והמשיך להופיע בהצלחה מרובה בסרטים מגוונים חלקם סרטי פעולה מצליחים (המרדף אחר אוקטובר האדום, הפריצה לאלקטרז, מלכוד, שמש עולה) ושמר על מעמדו ככוכב ענק. לטעמי מדובר בשחקן כריזמתי, מרשים, גברי ואיכותי שאפילו בסרט רע הוא משחק טוב ותמיד טוב לראות אותו. הוא מסוג השחקנים שעצם הופעתו בסרט מוסיפה מאין חותמת איכות וכבוד לסרט. קונרי הוא שחקן, לא במאי, לא יוצר, לא מפיק אלה שחקן שבה לשחקן, מביא את עצמו, הוא לא שחקן גדול ברמת פאצ'ינו, דה נירו, הופמן, ניקולסון אלה שילוב מוצלח בין כוכב פעולה לבין שחקן איכות בעל נוכחות אדירה.

10) ג'ין הקמן (1930)

שחקן ענק שנראה אחד מהעם, ממוצע, מקריח, לא יפה במיוחד, נראה ארצי ועממי, אבל איזה שחקן, איזה גיוון תפקידים, איזה סרטים הוא הופיע, רק רשימה קצרה מאוד של סרטים וכבר תבינו באיזה גודל שחקן מדובר: הרפתקה בפוסידון, הקשר הצרפתי, בוני וקלייד, השיחה, חקירה באפלה, סופרמן, ימים של תהילה, מיסיסיפי בוערת, בלתי נסלח, אוייב המדינה, הפירמה, תפוס את שורטי, כוננות מיידית, כח להשחית. לטעמי האישי מדובר בשחקן אופי נפלא, היודע לגלם באופן מדוייק דמויות שונות ומגוונות, הוא שחקן המוסיף לכל סרט מכישרונו האישי, ללא קשר לאיכות הסרט. הקמן הוא שחקן שבכל סרט שהוא הופיע ניתן למצוא תצוגת משחק משכנעת ומשובחת, הן בתפקידי מישנה והן בתפקידים ראשיים. הקמן הוא שחקן היודע לתמרן היטב בין הקומי לבין הדרמטי, בין תפקיד האיש הטוב לתפקיד הנבל השנוא ותמיד עושה זאת בכישרון גדול ובחן רב, תוך כדי הפגנת משחק איכות המוסיף לסרט תג איכות. לדעתי מדובר באחד השחקנים הטובים ביותר שנכנסו לחיינו.