ספק האצבעוני שלי איננו
הוריו אחיו ואחותו ומשפחתו הענפה נשארו מאחור. הוא עלה עם תרמיל ומקל והרבה אומץ לב מ"ירושלים דליטא", היא וילנא הקפואה לארץ ישראל בשם הציונות והאידאלים עליהם התחנך. שנים אחדות אחר-כך פרצה לה המלחמה העולמית, השואתית ההיא וכל קשר עם משפחתו שנשארה בליטא הגלותית נמוג באיבחה. חמש עשרה שנה אחר כך גילה כי אחיו הצעיר, זה שסיכן את חייו וסייע ליהודים להימלט מפולין, חי לאחר עונש סוביטי טיפוסי - גלות ארוכה בסיביר. גלות שהצילה את חייו, שכן שאר בני המשפחה – למעט בן הדוד הג'ינג'י האנרגטי – נספו בשואה. נקברו בקבר האחים הענק ביער פונאר השקט והכאילו פסטוראלי. מעתה, בירושלים האמיתית, היה החיבור בין האחים חזק ומחושל היטב.
האח הצעיר (משמאל) הוא אבי והמבוגר - דודי (מימין).
בילדותם התפצלו לשני בתי ספר שונים בוילנא הרחוקה. אבי למד בגמנסיה העברית ודודי בגמנסיה בה שלטה שפת היידיש. בישראל, מאז חושל מחדש הקשר ביניהם, התפרסם אבי כקריין בשפת היידיש בקול ישראל ואילו דודי זכה בפרס ישראל על חקר הספרות העברית. צחוק הגורל. הדוד החוקר נודע לימים כ"פרופסור" מפורסם. הוא רכש עבורי עוד בגיל ינקות מנוי שנתי של בטאון הילדים הנודע "אצבעוני", להגעתו הייתי ממתין בשקיקה ליד תיבת הדואר. הוא אהב לבוא אלינו הבייתה להפליג בסיפורי וילנא של פעם בעוד שפתיו מוצצות ונוצצות כאחת, עם עוד פיסת גפילטע פיש מפולפלת שהכינה אמא.
היקום לא ראה שני טיפוסים שונים כל כך. התמונה מ - 1950 מספרת על כך ללא מילים. אבי היה לץ מתלוצץ ודודי רציני ודידקטי. האחד מחייך בלי הרף והשני מרצין פנים. איש רעים להתרועע מול איש ספר. האחד לא זז ללא נהיגה במכונית חדישה ואילו לשני לא היה רשיון נהיגה. כשדודי נסע תכופות ברחבי תבל אבי לא עזב את הארץ. וכשאבי אהב לפקוד שדות תעופה, היה דודי יושב בית. יחד עם זאת היו שתי המשפחות מאוחדות בשבתות, בחגים ובימי שמחה לא מעטים. אבי העריץ את הפרופסור ודודי הפליג בשבחי קריין היידיש הרהוט והמפורסם.
ימי סיביר הרחוקים והקשים נתנו את אותותיהם בגופו הפצוע והקמל של אבי. בשנותיו האחרונות עוד הספיק לקחת אותי לליטא שלו ולראות במשך שבוע את שרידי ביתו ובית ספרו ואת יובלי נהר הוילניה שם נהג לטייל בימי בחורותו עם נערות יפות מראה מקן השומר הצעיר. כשהלך לעולמו בטרם נשק את ה – 80 עמד הפרופסור בפני נסיעה היסטורית חזרה לוילנא מולדתו בראש משלחה רשמית מכופתרת. 60 שנה חיכה הוא לרגע זה. במקומה נאלץ לשבת שבעה על אחיו הצעיר שלמעשה אמר לו בשפתו הציורית והמקורית – תניח לוילנא – לא תמצא בה דבר. הדוד כבר לא חזר מעולם אלייה.
מאז ניטשטש ונמוג הקשר בין המשפחות. דבק האחים התמוסס ונמס. הדוד ירד לו מן הקתדרה עטור פרסים ותהילה עם עמוד מרשים ומעורר קינאה בויקיפדיה. הוא שקע לו במחקר ובכתיבת ספר אחר ספר על עגנון ומנדלה ונחשב כגדול חוקרי ספרות ההשכלה בדורנו. ניפגשנו אחת לשנה כשאספנו אותו מפתח ביתו בשכונת בית הכרם הירושלמית לעלות לקבר אחיו הצעיר שהיה גם אבי האהוב. אחר-כך הכינה לנו אמא קפה ורקיקים - לו ולבן הדוד הג'ינגי' האנרגטי יבל"א, שאף הוא הלבין שערו. ידענו שניפגש שוב בשנה הבאה באותו מקום ובאותה שעה.
כשדודה אסתר, רעייתו, ובעקבותייה גם אמא הלכו לעולמן לפני זמן לא ארוך, לא היה כבר הדוד האהוב במיטבו. נושק לשנתו ה – 95 בגדה בו בריאותו והתפוגג לו אף זכרונו. על מות אמא ,את מאכלייה כה אהב, לא ידע כבר. השבוע עצם אף הוא את עיניו בשיבה טובה. עוד שורש עצום וחזק של חיי נגדע לו באיבחת החיים.
נוח בשלום על משכבך דוד אהוב. חדש את הקשר עם אחיך הצעיר שאותו כה אהבת ומצא לך בין העננים את משפחתך אלייה כה התגעגעת ולא ראית שוב מעולם. אזכור אותך תמיד. לא אשכח אותך ספק "אצבעוני" שכמוך.
|
