ארץ ארץ ארץ...

פלסטין שנת 1948, "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." תשואות, מוסיקה, לחיצות ידיים, הסכמים שנכתבים כדי שיהיה מי שיפר אותם.

מדינת ישראל שנת 2010, רחובות הארץ שורצים עובדים זרים מהמזרח הרחוק, פליטים סודניים הולכים בחזה נפוח ברחובות אילת ותל אביב, וכמובן, פלסטינים בשפע.

מדינת כל דכפין שנת 2025, ראש ממשלה ששמו הפרטי הוא אחד מהטיות השורש ח.מ.ד. שר החוץ בעל עיניים מלוכסנות, ותושבי אילת כהים, כהים ולא משיזוף. אנחנו לא גזענים בכלל! הבעיה היא לא צבע העור אלא האקטים הפולשניים והפוגעניים. אה, ושלא נואשם באפליה על רקע סוציו אקונומי  מנקי הרחובות הישראלים גם הם פה, עדיין.

התרחיש הנ"ל לא הזוי ומן הסתם קרוב מאוד לאמת, במדינה שבה ראש הממשלה מאפשר לשנות הצהרת נאמנות, כי אומרים לו שלא יפה להפלות לא יהודים במדינה יהודית ושאולי כדאי להוסיף סמל כוללני יותר וגם שיר שיחליף את התקווה שלנו, מדינה שבה הרשויות מאפשרות לפליטים סודניים להסתנן דרך הגבול, כי אנחנו לא נפלה בגלל צבע עור, מדינה שבה בכל מוסד אקדמי ישנו אחוז מסוים ששמור רק לסטודנטים מהמגזר הערבי, כי אנחנו לא נפלה מחבלים רק בגלל רקע סוציו אקונומי. למה מחבלים? תראו את הפגנות הסטודנטים שלובשות ירוק, אדום, שחור.מדינה שבה לא נגרש ילדים של אנשים שאסור להם לשהות כאן, שמשתלטים על שוק העבודה כשברור ששוק העבודה לא סובל ממיתון כלל וכלל, רק מכיוון שאנחנו לא מפלים אנשים בעלי עיניים מלוכסנות. במדינת ישראל 2010.

והכי מדהים זה שאנחנו נותנים לכל העולם שזורק פליטים מגבולותיו כלאחר יד להגיד שאנחנו גזענים וחסרי רחמים. אנחנו לא גזענים – יש לנו אינסטינקט הישרדות.

בדפי ההיסטוריה, מדינת ישראל 2010 תהיה סוג של בדיחה, משל ושנינה, לעג וקלס. דמיינו לעצמכם, פקולטה למדעי המדינה, קורס יחסים בינלאומיים, האולם מלא מפה לפה, המרצה מכחכח בגרונו ומתחיל להרצות, "כידוע לכולנו, במהלך ההיסטוריה היו מדינות שנהגו בטיפשות, מדינות שהכניסו אויב לבית בעיניים עצומות, החל בעת העתיקה כגון טרויה וסוסה הידוע וכלה במדינת ישראל 2010..." צחוק מרעיד את האולם.

כידוע, ההיסטוריה מלמדת אותנו שאנחנו לא לומדים כלום ממנה. ואם תבקשו הוכחה, אומר לכם להסתכל החוצה מהחלון, לא חסרות הוכחות. אז במקום ללמוד מהטרויאנים, אנחנו רק מחייכים לעבר כולם ושומרים על החיוך, שלא ישימו לב לעווית הכאב החולפת בגופינו לאחר כל סיבוב של הסכין. אותה סכין שננעצת בגוף הישראלי בכל פעם שהוא רואה משפחה שכולה בעקבות פיגוע, מנקה מהמזרח הרחוק בלשכת התעסוקה כשאנשים משלנו נוברים בפחי אשפה, או סתם כשהוא יורד לנופש באילת.

אנחנו לא דורשים טוהר גזע, מזה כבר סבלנו מספיק. אבל מה כבר ביקשנו? מקום לחיות בו בשקט לעצמנו, בו לא יערכו פוגרומים, בו לאנטישמיות לא תהיה דריסת רגל, מקום בו צמח היהודי הנודד ישגשג ויהפוך ליהודי של קבע, ללא צמחים נוספים טפילים שיתחרו בו על אור, מים, ופיסת אדמה. פתרון בשם מדינה יהודית בארץ ישראל, או סתם מדינת ישראל.