אני פתאום מרגישה חובה לחיות את הרגע

כי מהם החיים אם לא אוסף של רגעים?

אני בצבא באופן זמני אבל את החוויות והאופן בו נבניתי בתפקידים שלי אנצור לנצח.

עד שאצא לכבוש את העולם באופן זמני - אבל אתגאה בזה תמיד.

אהיה סטודנטית באופן זמני אבל אלמד - לכל אורך הדרך, מכל דבר.

אעבוד באופן זמני, עד הפנסיה אבל תמיד ארצה לעסוק במשהו כל עוד אני אוהבת אותו.

ואז אעשה כלום באופן זמני

תוך כדי תהיה לי אהבה שאני מקווה שתימשך עד אחרון ימיי.

אני לא יודעת להגדיר "זמני", או "זמן", או "נצח"

זה תמיד עכשיו מתמשך שמושפע מעבר שנדמה לפעמים כי אין לו סוף

אני רק יודעת שבתקופה האחרונה שקעתי במה שנקרא "מירוץ החיים", שכחתי לצוף קצת למעלה, לנשום, לחשוב.

איפה אני בכל הסיפור הזה? זו שאלה שאני הולכת לשאול את עצמי מעכשיו כל בוקר

באופן זמני, או לנצח, נראה מה יהיה... :)