0

על הדרך

2 תגובות   יום חמישי, 21/10/10, 20:31

''

 

אני על הדרך. הדרך הנכונה. חייב להיות שאני שם לא? אל תענו לי. אני לא רוצה באמת לדעת. ובכלל מה אתם רואים מהצד? אף פעם לא אמרתם לי את האמת בכל מקרה.

כן, אז אני על הדרך. בדרך להיות בן אדם. אנושי. רגיל כמו כולם. יש דבר כזה כמו כולם? לא נראה לי. אז למחוק את המושג הזה. רגיל. כמו כולם. פחחח... כמעט ויצא לי נורמלי. ירחם השם. נורא ואיום.

ובדרך אני זורח, פתאום זה קורה בכלל בלי שאני מתכוון. חיוך, מבט, זוית של העין. שמש גדולה זורחת בפנים. אני לא מתנגד, נותן לה להיות שם. לעשות משהו שאין לי מושג מה הוא בכלל. רק להיות. לנשום עכשיו. עמוק. להכניס. להוציא. להתרומם חזרה. אל תשב על העפר. הוא תמיד היה שם ואתה מתפלש בו סתם. אין סיבה. תזרח. כמו כוכב.

בשיטת על הדרך, על פי עקרון הרציפות, בין שתי משימות אפשר תמיד להכניס עוד משימה אחת. אני בטוח יכול להוכיח את זה. פעם ידעתי לעשות את הדברים האלה. פעם, לפני עשרים שנה. אז מה? למה זה טוב? מי אמר שאפשר וצריך בכלל. ובטח שלא צריך להכניס עוד ועוד משימות. לא מזמן קראתי שזה לא נכון, רק בתיאוריה העולם רציף. במציאות העולם בדיד תקוע בין הזמן פלנק לאורך פלנק שלו (ואולי לא, הנה כאן בשביל כל הגאונים שלמדו איתי אבל עדיין ישנים בעמידה, להתעורר, תתחילו להזיז כבר את העולם הזה), בין כל שתי יחידות זמן או מרחק אי אפשר להכניס עוד משהו. יש מינימום של חלוקה. בשביל זה למדתי 4 שנים בטכניון, אבא!. פעם שאלת אותי את זה. אז הנה. יצא משהו מכל הלימודים. בעצם אני עדיין לומד. סטודנט נצחי של החיים. בשביל מה בעצם? אמא, את יודעת?

הדרך הזאת, מובילה לאן שהוא. כנראה שהוא לא חשוב. כי בסוף זה לא משנה. לא משנה הסוף. גם לא התחלה. ובעצם גם האמצע לא קיים. הוא פה לרגע. לחלקיק שברירון של שנייה בלתי נתפס בכלל ואז שומעים את הגרגר נופל. במיוחד בלילה. שהדרך שקטה וכל העגלות שרצות עליה ומעלות אבק לבן כבר מזמן נעלמו. גרגרי אבק של זמן לבן. נופלים להם. פלופ. פלופ. פלופ. נערמים עליי בשקט בלילה. מתפלשים להם בי. אפצ'י.

כולם בדרך. אני רואה אותם. מאובקים, מזיעים. הולכים, זוחלים, רצים, הלוך ושוב. חלק מרוצים מעצמם נוסעים בכלי רכב מפוארים. מנותקים מהעולם. מזגן, סטריאו, ווידאו, צמיגים מהודרים, עוד 50 ס"מ מעל הכביש, מעל הסביבה, קרובים יותר לאלוהים כאילו. האף מורם. גם החלון. רק אני יודע ששם בפנים יש איזה חוט חשמל סורר שעוד שנייה יתנתק ואז כל ההצגה תתנדף לה. יעמדו בצד. כמו כולם. בדרך. מזיעים. מקללים. בלי אלוהים. רק עם הגרגרים הקטנים הלבנים של האבק. צריכים חיבוק.

 

דרג את התוכן: