אז הבנו מעט מיהו אברהם, אך מה בקשר לעקידה? קשה למצוא סיפור כל כך טעון שמתואר בלאקוניות מצמררת כל כך. כחובבי ספרות וסיפורת היינו מצפים להבין את שמות הנערים המתלווים לאברהם, לשמוע דיאלוגים בין גיבורי הסיפור, אבל הסיפור המקראי מציב בפנינו מודל אחר של תיאור

דמיינו לעצמכם שהדבר הראשון שהייתם יודעם על יוזף ברויר, הגיבור (המציאותי) בספר (הדמיוני) "כשניטשה בכה", זה שברויר צריך לחוות באורח מוחשי פנטזיה שבה הוא נפרד ממשפחתו לטובת מטופלת יפה. האם הייתם מבינים את המעשה או מסמפטים את האיש? או דמיינו שבסצנה הפותחת את הסרט "המשחק" הייתם רואים את מייקל דאגלס קופץ אל מותו, במקום לראות את הסצנה במקומה הראוי בסוף הסרט ולהבין מה עבר לו בראש כשהוא עשה את זה.

הרי לא ניתן להבין את המעשים הללו וגם לא לשפוט את דמויותיהם בלי להתייחס למכלול חייהם, לנסיבות שקדמו למעשה ובכלל, להתפתחות האישית של כל אדם ואדם.

למרות זאת, כשמגיעים לסיפור עקידת יצחק, לרוב, היחס לאירוע ולדמויות בסיפור הוא כמו בדוגמאות שנתתי, משולל קונטקסט ונטול הבנת הדמויות. מחד, המעשה נתפס כמעשה הקרבה הרואי/מטורף/עצמתי שעומד כסמל בפני עצמו. במסורת היהודית תמיד ניתן להזכיר את העקידה ולקבל מחילה, זהו ג'וקר בלתי מתכלה. מאידך, אברהם כבן אדם נתפס כמטורף/פונדמנטליסט/מאמין שעושה מעשה אמוני (בלתי) מתקבל על הדעת – תלוי מי השופט. שלא לדבר על יצחק שלרוב אין לו "סיי" בסיפור.

אבל אברהם הוא יותר מאשר אדם שמקריב את בנו למולך, מעשה שהיה די מקובל בתרבויות דאז. וגם העקידה היא יותר מסיפור שעומד בפני עצמו.

אברהם הוא האיש שהתחיל את דרכו באגירת נכסים ורכוש וראה בכך את ייעודו ולאחר מכן ידע לוותר על חבל ארץ פורה בשם סדום, ומאוחר יותר אף ויתר על שלל חוקי שהגיע לידיו במלחמה.

אברהם היה זה שהיה עסוק בעיקר בעצמו ובמשפחתו, במקרה הטוב גם בן דודו לוט, ולאחר מכן ידע להתעמת עם אלוהים על מנת להציל את כל יושבי סדום, רובם ככולם רשעים, ללא קשר לטובתו האישית.

הוא האיש שהרשה לשרה לגרש את הגר אמתה ובנה ישמעאל פעם אחת, אולם לא ניאות לכך פעם נוספת, ורק התערבות אלוהית אפשרה את מימוש הגירוש השני של ישמעאל והגר.

בקוראן מייחסים את העקידה לישמעאל ולא ליצחק, אבל לא צריך להרחיק לכת לקוראן וניתן לראות בסיפור המקראי על הגירוש השני של ישמעאל כסוג של מבחן בנוסח העקידה שקדם לעקידת יצחק. ישנו גם דמיון מילולי בין הפרשות (כדאי לעיין) ומכאן שחווית אובדן שושלת היא חוויה שלא הייתה זרה לאברהם. הבדל אחד משמעותי, עם זאת, קיים בין שילוח ישמעאל לעקידת יצחק, ואולי זהו אחד המפתחות להבנת העקידה. אלוהים מבטיח לאברהם שישמעאל לא ימות ואדרבה, יפרח וישגה. קשה לקורא את הסיפור, ולאברהם המשלח את ישמעאל והגר למדבר, להאמין לכך, אבל בהמשך אנו קוראים על הצלת ישמעאל ועל עצמתו הגדולה. יותר מזה, ישמעאל לא נוטר על כך לאביו ובא לכבדו בקבורתו (בפרשה הבאה).

עוד סיפור שחוזר אצל אברהם הוא הירידה לארץ זרה ומתן שרה ככלה למלך המקומי. אבל אם בפעם הראשונה אברהם נהנה מזה (ברכוש), בפעם השנייה זהו אילוץ שאברהם לא נהנה ממנו, ויותר מזה, המלך הנכרי בסיפור השני משתמש באותם נימוקים שאברהם השתמש בהם אל מול האלוהים בסיפור סדום (האף תספה צדיק עם רשע), כנימוקים להגנתו (הגוי גם צדיק תהרוג).

הפסוק הפותח את סיפור העקידה הוא "ויהי אחר הדברים האלה". מהם אותם הדברים? ייתכן שהפריחה של אברהם כאדם שכל הלאומים סביבו יונקים ונהנים מדמותו (סדום, פלשתים), ייתכן שאותו אדם שחזה בחבלי ההצלה של אלוהים לישמעאל – כל סיפור שנחשוב שהוא זה שקדם לעקידה ייתן לנו משמעות אחרת לעקידה. ואולי זהו החיבור בין כל הסיפורים.

גם חז"ל רואים סיפור זה כשיא בחייו של אברהם אך לא במנותק משאר הקורות את אברהם. הם מתארים את העקידה כניסיון עשירי בסדרה של עשרה ניסיונות.

אז הבנו מעט מיהו אברהם, אך מה בקשר לעקידה? קשה למצוא סיפור כל כך טעון שמתואר בלאקוניות מצמררת כל כך. כחובבי ספרות וסיפורת היינו מצפים להבין את שמות הנערים המתלווים לאברהם, לשמוע דיאלוגים בין גיבורי הסיפור, אבל הסיפור המקראי מציב בפנינו מודל אחר של תיאור. בספר מימזיס מציב בפנינו אוארבך את ההנגדה בין הכתיבה היוונית לכתיבה המקראית, משתמש בסיפורנו כדוגמא:

"עצם ההתחלה מתמיה אותנו. היכן נמצאים שני המשוחחים (אלוהים ואברהם)? סתם הכתוב ולא פירש. אולם הקורא יודע, שאינם נמצאים באותו מקום עלי אדמות, שהאלוהים מוכרח לפרוץ לעולם התחתון, כדי לדבר עם אברהם. מהיכן בא, מאין פונה הוא אל אברהם? על כך לא נאמר ולא כלום… היכן נמצא אברהם? לא ידענו. אמנם אומר הוא: "הנני", אבל פירוש המילה איננה הוראת המקום הממשי שאברהם עומד עליו, אלא הוראת המקום המוסרי ביחס לאלוהים שקרא לו, כמי שאומר: אני עומד לפקודתך. אולם היכן הוא נמצא בפועל, אם בבאר שבע ואם במקום אחר, אם בבית או תחת כיפת השמים - לא פורש, אין הדבר מעניינו של המספר ואין הדבר נודע לקורא, וגם מה שעשה בשעה שהלך למקום, שקרא אותו אלוהים – סתום… על אברהם לא נאמר שום דבר מוחשי, אלא מה שהוא עונה: "הנני", מילה שנרמזת בה תנועה נמרצת, מביעה ציות ונכונות, אבל תיאורה מסור לקורא. יש כאן מוצג של תנועת מסירות, כל היתר סתום. אחרי פתיחה זו נותן אלוהים את הצו ומתחיל עצם הסיפור. הכל מכירים אותו… במשפטים ראשיים מועטים, שהקשר התחבירי ביניהם זעום ביותר. לא יתכן כי יתואר כאן כלי שמשתמשים בו, נוף שעוברים בו, העבדים או החמור המלווים, כיצד נרכשו או מהיכן באו, או מראיהם ושימושם, אין הם סובלים אפילו תואר, הם עבדים, חמור, עצים ומאכלת ותו לא, ללא עיטור. עליהם לשמש לתכלית שנועדה על-ידי אלוהים, מה שהיו ויהיו חוץ מזה – שרוי באפילה... בסיפור מופיעה נפש ראשית שלישית – יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשיטות, בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: "קח נא את בנך את יחידך".

הקורא הרגיל, וזו הייתה גם מגמת חז"ל במדרשים, נחפז למלא את החללים העצומים בסיפור, אבל אולי אין צורך.

לסיכום נאמר שאולי לא נבין את הסיפור לאשורו, אבל נדע לכל הפחות לשאול את השאלות והתמיהות לגביו בצורה מדויקת יותר, וזה יכול לעשות את ההבדל בין טקסט מנוכר לטקסט שאפשר להזדהות איתו.

ידידיה חזני, אוקטובר 2010