הוא חייך והזמין אותך להצטרף, ואת באת, כי היה יפה מדי בשביל להיות לבד. שלוש שנים עברו, ואתם ממשיכים להיזכר. לא היה שום דבר מיוחד בלילה ההוא. רק 3 שנים סתמיות שבאו בעקבותיו. השקר נעים. הוא מחמם, ממלא חללים. לפרקי זמן קצרים, זערוריים, נדמה שהיה טוב אז, והזכרון מיטיב עם ההווה. היה משהו בחיוך שלו, במבטא, זה בגלל האלכוהול. לא. זו אותה עליבות שהיתה ועודנה. האחר היה שנון עד כאב, וההוא היה מוכשר ורגיש כמעט כמוך, וכולם היו פצועים גם הם. התרת נדרים. סליחה עצמית. להתחיל מחדש פעם בשנה. את שוב משקרת. את יודעת למה הזדחלת לשם. עקרונות, הצהרות, אידיאלים. במילים את טובה. לפעמים גם המילים נעלמות. הצורך, הפחד, הכמיהה לחום. זה מה שאת רוצה, זה מה שאת חושבת שמגיע לך, וזה מה שאת מקבלת. פירורים. את לא העלובה היחידה, אם זה מנחם אותך. המוני המונים מתקיימים מפירורים כל החיים העלובים שלהם ואז מתפוררים בעצמם. זה הכל בגללו, טוב שיש את מי להאשים. הוא טבע בך את הקצוות. רתיעה גמורה עד התמסרות מוחלטת. פחד, חשדנות, אי יכולת בסיסית לבטוח עד שאת נשברת, כי כמה אפשר, ואז את כולך מאמינה. כמו בשיר. בן זונה. בן אלף זונות. אם אפשר היה רק לשנוא אותו ודי, בלי החמלה, בלי יסורי המצפון, בלי זה שאת לא שונאת אותו לעזאזל, אלא אותך. את איך שאת עלובה כל כך, שאף אחד לא רואה שביעדים האמיתיים שלך את לעולם לא עומדת.את לא יהלום נוזלי. את סתם מגמה. סמיכה כזו. בלי צורה. נשפכת, זולגת. מסתגלת. מסכימה, לא מסכימה. מוותרת, מתעקשת. את לא אשמה, את כן אשמה. מה זה משנה. את ממשיכה להיות. אינרציונרית. פה בדיוק באותה מידה שאת לא פה. סמיכה וחסרת צורה. סמיכה וחסרת צורה. קצת קדימה. קצת הצידה. סמיכה וחסרת צורה.כן, ככה. יופי. תרגישי איך את נעה בלי מטרה, לפי חוקים לא ידועים, ואיך כל הגוף, לא רק הגוף, כל כולך, הוא אותה המגמה, סמיכה, ודביקה, ומעיקה, וחסרת צורה. בדיוק ככה. רפויה, סמרטוטית, נטולה.

תראו איך היא מנותקת. רפויה כולה, משוחררת. זו הסתכלות פנימית אמיתית. תראו, תראו. היא בכלל לא שומעת אותנו עכשיו. מקסים.