כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    ביער ובעיר – ש"י עגנון (מתוך הקובץ אלו ואלו)

    2 תגובות   יום שישי , 22/10/10, 02:32

    כשהייתי נער עשיתי רוב עיתותי ביער. אדם בטל הייתי באותו פרק. פרקתי מעלי עול תורה ועדיין לא הטיתי שכמי לעולה של פרנסה וכל יהבי היה מושלך על אבא, לפיכך בן חורין הייתי לעשות כל מה שליבי חפץ. בימות הגשמים שהעולם צונן והארץ לחה ומטונפת והשמים מלוכלכים בעבים שוכב הייתי על מיטתי וקורא בספר ונכנס לבית החבורה ציון ומהפך בעיתונים ויושב לפני החברים ושומע שיחתם, וכן, בשאר ימים שהעיר רבוצה בשלג, שכל שאינו צריך לחזר אחרי פרנסתו יושב בבית. כיון שזרחה חמה של ניסן ונתייבשה האדמה הנחתי את עירי והלכתי ליער. כיון שנתבצרה החמה ברקיע לא הנחתי יום שלא הייתי ביער. בכל יום משעה שזרחה ועד שקעה הייתי בין העשבים בצילו של אילן ואוכל את פיתי וקורא בנביאים ובכתובים ומסתכל בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא שם בין שמים לארץ.

    מי יספר כל מה שראו עיני ושמעו אוזני בין אילנות שביער. שמים וארץ, אילנות ודשאים, כמהים ופטריות, ציצים ופרחים, צפרים וצפריות מתעסקים ועומדים מקיצת הבוקר ועד שינת הלילה לפאר את העולם, אלו בגוונים נאים ואלו בקולות נאים, וכל שעה נאה מחברתה, כאומנים שכל זמן שמזקינים מתמחים במלאכתם. מוסיף עליהם האור שבין שמים לארץ, דומה שהוא ירקרק והוא כחלחל, והוא ירקרק, נמשך כזהב שחוט ונטווה כחוטים. מוסיפה עליהם הרוח. פורשת היא לעצמה לטייל יחידה, כיון שהיא יוצאת מיד כל יצורי עולם מתלווים עימה, עלים ושיחים, צפרים וצפוריות ואפילו גלים ובני גלים בניו ובני בניו של נהר יוצאים עימה לשוח, זה הנהר שמושך בין אילנות שביער ומורביות ירוקות ואפלוליות מוריקות ומאפילות עליו משני צדדיו וצפרדעים מקרטעות על שפתיו ומדברות בשיר. והלוא כל מה שביער אומר שירה, ומה ראיתי להזכיר שירתן, אלא שאמרו חכמים בשעה שסיים דוד המלך עליו השלום ספר תהילים זחה דעתו עליו, אמר כלום יש בריה בעולם שאמרה שירה כמוני, נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו אל תנוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך, לכך הזכרתי שירתן.

    שוכב הייתי ביער ומביט לפני ולא הבטלתי את העולם ממלאכתו לומר לו עשה כך או עשה כך. אדם ענוותן אני ואיני מכניס ראשי בעסקי אחרים, כל שכן בעסקי עולם וכשאין מכניסים ראש בעסקיו של עולם ואין מבטילים אותו ממלאכתו ונותנים לו לעשות כדרכו עושה הוא יפה, יפה ממה שאני ואתה יכולים לעשות כן.

    ככה סיפרתי שהיה שם נהר, אם היו מימיו צלולים הייתי רוחץ בו, עומד הייתי עד לצווארי במים, רגלי דשות בקרקע שלמטה מן המים ודגים קטנים ושאר מיני בריות שבמים מכרכרים ומפזזים שם וראשי נזקף כלפי מעלה ורוח שוטטת על פני וכל הבריאה כולה מצטרפת עמי. כיצד, מים שחברו עלי ואדמה שאני עומד עליה ורוח ששוטטת על פני ובריות שבמים שמכרכרים שם וחמה שלוהטת על ראשי. וכשאני רואה חמה בחמימותה איני מסתפג ביציאתי אלא עומד עימה, בשביל שתוצן בי קצת, ואני אומר לי בוא וראה פעמים בריה קלה שכמותי יכולה להנאות אפילו את מלכת השמים. וכדי להנאותה שניה אני חוזר לנהר ואיני מסתפג. ואיני חוזר על דברים שאמרתי, שכבר לקיתי עליהם עד שהסמיק עורי שעל בשרי. אם עשית חסד עם מי שגדול ממך אל תזכיר לו טובתך.

    כשאני עולה מן הרחצה משתטח אני על העשבים הרכים ואני אומר לעצמי טוב ה'. ומאחר שנאים הדברים אני כופלים ומשלש אותם. באותה שעה מתקבצות אצלי כתות כתות של נמלים ובאות לשמוע. והואין והן נמוכות ואינן מגיעות לשפתי פושט אני ידי ונוטלן ומגביהן ומעמידן על כף ידי ומקרבן אצל פי ומדבר עימהן כאילו אני והם שווים אנו. ואני חוזר על דברי ואומר טוב ה'. ומאחר שנמוכות הן בעיני עצמן ואינן מגייסות ליבן לדבר בפני מנענע אני לי ראשי ואומר לי במקומן יפים הדברים שאמרת. וקרוב בעיני שהן מסכימות עימי. כללו של דבר בכל יום שהחמה היתה מראה עצמה ברקיע והדרכים היו נאות ונעימות מניח הייתי את בית אבא ואמא מפני שאיני סועד בשעת סעודה ואיני טועם טעם תבשיל חם. אף על פי כן הניחו לי ולא עיכבוני.

    כשבאה השמועה שפרנצישק ברח מבית האסורים התחילו אבא ואמא מתייראים, שמא אותו רוצח שרוי ביער, והיו מבקשים ממני שלא אשוטט ביערות. לא טוב לפגוע שודד ביער, שעושה דמם של בני אדם שחוק, כל שכן עכשיו שהרגו את חבריו ונשבע ליקח את נקמתם.

    החמה תלויה ברקיע והפירות תלויים על האילנות וכל הארץ שוחקת, אבל ליבן של בריות עצב, כאילו קולר תלוי בצווארן. כאימת חרב שלופה כך אימתו של פרנצישק מוטלת על העיר. אחד יהודים ואחד ערלים, נשים ואנשים, זקנים ונערים זעים וחלים מפני פרנצישק, שאיבד כמה נפשות והרג אם על בנים וחתן בפני כלה.

    סמוך לחשיכה מגיפים את התריסים ונועלים את הדלתות ומוסיפים מנעול על מנעוליהן ועולים על מיטותיהם מתוך אימה מפני פרנצישק שמא יבוא ויפשוט ידו בהם, שאין כל דלת ומנעול שעשויים להגן מפניו. בוא וראה, אותו לילה שברח פרנצישק מבית האסורים נכנס לו דרך ארובת העשן אצל אותו שופט שדן אותו להריגה ובא ועמד לפניו וטפח לו על כתפיו דרך חיבה ואמר לו כדאי הוא האדון שיחוס על עצמו וישכב לישון. משרבו הימים ולא אירע כלום התחילו מקצת מאנשי העיר מזכירים את פרנצישק קצת מתוך חיבה מסותרת, שתוקף ליבו הוציאהו מכלל סתם גזלן, והיו מספרים בגבורתו של פרנצישק שאינו מתיירא אפילו מן המלכות. משרבו הימים והגלידו מכותיו התחילו מקצם מהפכים בזכותו. אמרו אותו חתן שהרג שוטר היה שרדף אחרי פרנצישק להרגו והקדים הוא והרגו. ולענין אשה שהרג, הרגל עבירה הוא אצלם שהורגים נפשות משום אישות. שמינית שבשמינית רחמנות טבע הקדוש ברוך הוא בלב בריותיו לרחם על האכזרים. או אפשר אין כאן רחמנות, אלא שפעמים שהלב מעלה טינא על העולם שיש בו דברים הרבה שמביאים לידי רעה, נמצא אדם שעושה דין לעצמו יש שמוציאים לו זכות. אם כך או כך לא נתמעטה יראתם והיו מפחדים מפני פרנצישק, לפיכך קל להבין צערם של אבא ואמא שראו בנם משוטט יחידי ביער בזמן שאותו רוצח חופשי.

    אבל אני לא שיניתי ממנהגי. כשם שנהגתי כל הימים כך נהגתי באותם הימים. בכל יום ויום מקיצת הבוקר עד שינת הלילה עושה הייתי ביערה של עירי. זה היער שנטע לו הקדוש ברוך הוא עד שלא נבנתה העיר, שמשעבדת את הגוף ומענה את הלב. יחיד הייתי ביער ולא מצאתי שם אדם. חוץ מסוחרי יערות ולא יצאו ליער. ואף קודם לכן לא היו רגילים שם, לפי שטרודים בפרנסתם ואין יודעים שיש עולם חוץ משווקים וחנויות. ונמצאתי אני כל הימים יחידי ביער.

    פעם אחת נכנסתי כדרכי ליער. הכרתי בעשבים שעבר שם אדם. אמרתי לעצמי אפשר שפרנצישק היה כאן. עמדתי והרהרתי בליבי מה אומר לפרנצישק אם יפגע בי.

    עם שאני מהרהר ועומד נגלה עלי גוי זקן מופלג בשנים. שחה לפני עד לברכיו ובירכני ברכה ארוכה, כדרך הזקנים שיש להם פנאי לכל דבר. החזרתי לו ברכה ונכנסתי עימו בדברים. שמעתי שהוא משיירי המשועבדים שהיו משועבדים לאדוניהם כל ימיהם ושיחררה אותם המלכות מיד משעבדיהם, ועכשיו שהזקין הרבה ואינו עושה כלום הרי הוא מטייל לו ביער, כדי לקצר לו את הזמן. אמרתי לי זקן זה הרפתקאות הרבה עברו עליו אעשה עימו חסד ואדבר עימו.

    שאלתי אותו אם ירדו היום גשמים. חזר והשתחווה לפני עד לברכיו ואמר לי, ברשותך אדוני הנאור הכל יכול סבורני שהיום לא ירדו גשמים. סמכתי עליו שלא ירדו גשמים ועמדתי ושחתו עימו.

    ראה שאיני קץ בו התחיל מספר לי על ימים שעברו בזמן שהקיסר היה בחור והעולם היה צעיר ובני האדם היו שמחים ולא היה אדם צריך לחזר אחר פרנסתו, אלא אדוניו מספק לו צרכיו ואוכל ושותה ונהנה ושמח, אלא שחייבים היו לעבוד. וכי עכשיו יושבים בטלים. עובדים אדוני עובדים עד שעצמותיו של אדם מתקלפות ועומדות בלא בשר ואין אדם אוכל עד כדי שבעו. ואם אינו אוכל כדי שבעו אין העולם שמח אדון, אין העולם שמח. וכשהעולם אינו שמח אין הבריות נאים, אין הבריות נאים, אדוני הנאור.

    ראיתי שהוא מצטער על ימים שעברו וביקשתי להשיאו לענין אחר. אמרתי לו, ואי אתה מתיירא לילך יחידי ביער. אמר לי ממי יש לי להתיירא אדוני הטוב והנאור. אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות רעות אין כאן, אם כן מה יש לנו להתיירא. אמרתי לו, כגון משודדים וליסטים, מפרנצישק וחבריו. התגרד הזקן בפדחתו ואמר, מיום שהרג הבל את קין אחיו לא פסקו הרצחנים ואף על פי כן אנו חיים.

    ראה שדבריו עריבים עלי עמד וסיפר לפני כל מעשה קין והבל. פתח במעשה בראשית, היאך ברא הקדוש ברוך הוא את העולמו והניח את אדם וחוה בגן עדן ונתן להם כל שבעם. בא נחש ונתפתתה לו חוה והביאה מיתה לעולם. וסיים בשני בניהם של אדם וחוה, שהיו יחידים בעולם. ועדיין היתה הארץ ארוכה ורחבה וגדולה פי כמה מרובה משהיא עכשיו, ששים פעמים ששים משהיא היום. וצאן ובקר וחזירים היו צצאים כל יום מן האדמה ככמהין ופטריות. וכל פרה היתה נותנת אלף מידות חלב מיד ליציאתה לעולם. ואדם נוטל פרות וחזירים כמה שרוצה. רוצה בעשרה נוטל עשרה, במאה נוטל מאה, באלף נוטל אלף. ואין אדם צריך לשלם מס לא מן הקרקע ולא מן הבהמות, לא לקיסר ולא לכמרים. אף על פי כן לא היו האחים יכולים לדור בשלום זה עם זה. עד שקם הבל והרגו לקין. והרי יכול היה קין להרוג את הבל, אלא מי שצריך למות מת, ומי שאינו צריך למות חי. ואפילו סייף עובר על צווארו כורך עצמו כמטפחת לשמרו מן הצינה.

    אחר כמה ימים נגלה עלי אותו זקן בשנייה וקדרה מכוסה בידו וריח של תבשיל חם של בשר נודף הימנה. שחה לפני עד לברכיו ןבירכני. מאחר שכבר סחנו כל צרכינו לפני שלושה ארבעה ימים לא מצאתי מה לומר לו שאלתי אותו אם עתידים גשמים שירדו היום.

    נסתכל ברקיע ואמר, ברשותך אדוני הנאור הכל יכול, סבורני שאין גשמים יורדים היום, אין גשמים יורדים היום. שחה לפני עד לברכיו ונגע בכובעו בקרקע ונפטר והלך לו. סמכתי על דבריו של הזקן ופשטתי את בגדי ונכנסתי לנהר.

    אותו היום טעה טעות גדולה. לא הספקתי להכניס ראשי בנהר עד שנשפך עלי נהר מלמעלה. לא הספקתי לצאת מן הנהר עד שגאו מימיו ועמדו עד לצווארי, שבאותה שעה נבקע הרקיע ונפתחו השמים וירדו גשמי זעף ונתמלא כל הנהר כולו מים. נתאמצתי ועליתי ליבשה. אבל יבשה זו יצתה מכלל יבשה והיתה מקלחה מים כנהר, ולא היא בלבד, אלא אילנות ועשבים היו כמעיינות, אלו מלמעלה ואלו מלמטה.

    מצאתי את בגדי שרויים בטיט וברפש, כאילו גבלו אותם באדמה ולשו אותם בבוץ ושרו אותם בכל מימות שבעולם. נתעטפתי ורצתי לעיר ומים חדים מקלחים עלי מלמעלה ומימי הארץ מבקשים לבלוע אותו מלמטה ובגדי מקיפים אותי כנחשול ומנעלי שותים מים ושותתים מים וכל עצמי כמים המהלכים ורוחות ורעמים וברקים מבעתין את הרקיע ומים העליונים מזדווגים למים התחתונים ופרים ורבים.

     

    באתי לביתי וזרקתי כובעי מראש וחלצתי את מנעלי ופשטתי את בגדי ותליתי אותם על חבל שבחדר הבישול ועליתי על מיטתי כשעצמותי מרתתות ואיברי רועדים. לילה ויום שכבתי על מיטתי והמתנתי לבגדי שיתייבשו ולא נתייבשו. כשלחופיות של מים היו תלויים להם על החבל ונובעים צינה של שעמום יצתה מהם ורישלה את ליבי וכל איברי.

    מכאן ואילך לא פסקו גשמים. בכל לילה ולילה ירדו בלו הפסק. בערב כן, וכן בבוקר. הרקיע היה טעון עבים כבדים ולא נראו פני חמה. ואם יצתה לשעה קלה עמדה בין העבים כספוג שספג על מלואו. כללו של דבר, השמים היו מלאים מים והאדמה לחה ומטונפת וכל העולם לא היה כדאי שיביטו בו.

    אחר שני ימים נתייבשו בגדי קצת. ירדתי ממיטתי וניקיתי אותם מן הבוץ ומן הרפש. הזבובים שנתעלמו עם תחילת ימות הגשמים חזרו וניעורו. מרושלים מרושלים שכבו על החבל ועל כתלי התנור ועל כל כלי ואדים כבדים עלו מרצפת הבית. אםישבתי בבית רציתי לרוץ לבית החבורה ואם ישבתי בבית החבורה רציתי לחזור לבית. בין כך וכך לא יצאתי חוץ לעיר. אבא ואמא יכולים היו להיות מרוצים ממני. אני לא הייתי מרוצה. פעם ושתי פעמים הלכתי ליער וחזרתי מאמצע הדרך. שעמום וטחב שלטו בחוץ כטחב ושעמום שבבגדי.

    לסוף כמה ימים טהרו השמים והאדמה נתייבשה. זבובים חזרו ופרחו. אף ציפור נראתה בחלון. העולם הרחיב והלך והדרכים נתנאו. יום אחד השכמתי עם בוקר ונטלתי ספרי עימי והלכתי ליער. דמום ומאפיל עמד יער. מיום שפירשתי ממנו שינה את טיבו. אן שמחתו, אן אורו? דמומים עמדו אילנות שביער ואפילתם האפילה על האוירים שבין ענפיהם.

    נכנסתי ליער. האדמה היתה לחה ותחוחה וריח של פטריות עלה הימנה. פטריות הרבה צצו שם מלוא כל היער. תחת כל אילן ותחת כל שיח, מתוך העשבים ומתוך החסית וכן בשאר מקומות. מאחר שהאדמה היתה לחה ומצוננת לא חלצתי את מנעלי ולא נשתטחתי על העשבים אלא טיילתי והלכתי. כמהין ופטריות צהבהבים ומגוונים צצו ופרחו ותולעים נצטנפו על פני האדמה. נתעוותו וברחו, נתעוותו והחביאו עצמן בקרקע. השם יודע ועד שלא חשבתי לעשות עימהן רעה.

    עם שאני מטייל והולך קפץ כנגדי אדם אחד נמוך ובעל בשר ומגודל שיער וצעק עלי מה אתה עושה כאן? אמרתי לו מהלך אני ביער.

    נתן עיניו בי בזעם ואמר מהלך אתה ביער. כך כך, מהלך אתה ביער. ניענתי לו ראשי ואמרתי לו מטייל אני לי כאן. הטה ראשו כלפי כתפו, הציץ בי ושאל ואי אתה מתיירא?

    אמרתי לו ממי יש לי להתיירא? אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות רעות אין כאן, אם כן מה לנו להתיירא?

    חזר ושאל ולא ראית כאן אדם? אמרתי לו לא ראיתי אדם כאן, חוץ מזקן אחד מופלג בשנים שראיתי כאן לפני ימים, קודם לימות הגשמים.

    פשט ידו כנגד ספרי וצעק, מה זה בידך?

    אמרתי לו, מתכוין אתה לספר שבידי, כתבי הקודש הם.

    נתן עלי קולו וצעק הללו, למה לך? אמרתי לו, קורא אני בהם. נסתכל בי שעה קלה ואמר, בכתבי הקודש אתה קורא?

    אמרתי לו כשאני יוצא ליער נוטל אני עימי את כתבי הקודש.

    בעט בקרקע וצעק, טול רגליך ולך.

    כיון שהלכתי החזירני ושאל אותי, רוצה אתה לשתות טיפת יין שרוף? אמרתי לו, סבור אני שטיפת יין שרוף ביום שכזה יפה לגרון.

    פתח את חגורתו והוציא כמין קיתון מקומר של קליפת אילן ואמר לי, שתה, שתה. שתיתי שתים שלוש טיפות והחזרתי לו את הקיתון.

    הרהרתי בדעתי שמידת דרך ארץ נותנת לברכו בברכת לחיים, אלא שאיני יודע כיצד לועזים לחיים בלשונו ואמרתי לו, לבריאות.

    שאל אותי, מה לחשת? אמרתי לו, לא לחשתי. אמר לי, הן כאחת המכשפות הזקנות ניענעת את שפתיך. אמרתי לו, ברכה בירכתי. אמר לי, מה בירכת? אמרתי לו, שהכל נהיה בדברו. אמר לי פרש לי ברכתך. תירגמתי לו.

    תהה שעה קלה והתגרד בפדחתו ואמר, יתכן, יתכן שכן הוא, כיצד בירכת? חזרתי ולעזתי לו את הברכה. אמר לי ובלשון שלכם כיצד היא הברכה? אמרתי לו את הברכה בעברית.

    חזר והתגרד בפדחתו ואמר, יתכן שכן הוא. יתכן שכן הוא. חזור על הדברים. חזרתי על הברכה.

    אמר לי, לא כי, אלא בלשון שלך אמור, טשאקל, טשאקל. חזרתי ואמרתי לו בלשון הקודש שהכל וכו'.

    אמר לי, לא אמרת שאין כאן אדם? אמרתי לו, אין כאן אדם. אמר לי, אי אתה מספר שפגעתי בי. אמרתי לו, לא אספר.

    אמר לי, הישבע לי. אמרתי לו למה לי להישבע, והלוא איני יודע מי אתה.

    נסתכל בי מלוא פני ונפטר ממני והלך לו. ואף אני הלכתי לי. דרך הילוכי חשבתי עכשיו הוא מחזיר ראשו, עכשיו הוא מביט בי. פתחתי את ספרי וקראתי בו, שאם יחזיר את ראשו ויראני לא יאמר שאני אורב לו.

    לבסוף לא שלטתי בי והבטתי לאחורי ולא ראיתיו עוד, כאילו פערה האדמה עצמה ובלעה אותו. קרוב לוודאי שנכנס לתוך היער או לתוך חללו של אילן. אילנות זקנים יש ביער שפגע בהם הברק וחררם ונעשו כמין חדרים שאדם בינוני יושב שם בנחת.

    הרהרתי בליבי כמה משונה אדם זה. ראשו משוקע בכתפיו וצוארו אינו ניכר וגבותיו מעובות ומתוחות כחבל גס ושיניו רחבות, עשויות כטבלאות מרובעות, וכל גופו כחמת צרורה. כשם שהוא משונה כך דיבורו משונה. אני אומר לו שהכל והוא אומר לי טשאקל. וכשהוא אומר דבר הרי הוא כופלו ומוסיף עליו יתכן שכך הוא, שיתכן שכך הוא. ככין אלו אינן אלא צחוק.

    אחר ימים הסחתי דעתו ממנו. ואם נזכרתי בו אם בטשאקל שלו או בככין שלו שוב לא צחקתי. מאחר שהגיתי בהם הרבה נתמעט גיחוכם.

    באותם הימים הביאו העיתונים דברים הרבה על פרנצישק. מהם דברים שידענו ומהם שלא ידענו, ישבתי בבית החבורה ומישמשתי בעיתונים, כדי להשוות דברי אלו לדברי אלו. מתוך כך הסחתי דעתי מאותו גוי.

    יום אחד הלכתי לי ליער. בדרך סמוך לבתי דיניהם ראיתי גדודי שוטרים וחניתות מבהיקות בידיהם ובני אדם נדחקים ועומדים. שאלתי מה כאן אירע? ושמעתי שתפסו את פרנצישק והרי מוליכים אותו. דחקתי ונכנסתי לתוך אותה אמבוהא וראיתי שמוליכים אדם אחד אזוק באזיקים של ברזל והוא מהלך והולך כמי שמטייל לו להנאתו ואינו מרגיש באזיקיו, כזה שרגיל בהם ושני שוטרים מלווים אותו, אחד לימינו ואחד לשמאלו, ופניהם רקועין ופיהם מעוקם, מיראה או מגבורה. מגבורה, שזכו להוליך את הרוצח שהטיל איתו על כל העיר. מיראה, שמא יחזור ויברח. עוד שוטר אחד הלך לפניו בחרב שלופה.

    קרבתי אצל הליסטים וראיתי שהוא אותו גוי ששתיתי עימו מקיתונו. הביט בי והכירני. ניכר היה שאין בליבו עלי כלום. אף על פי שלא נשבעתי לו לא חשדני שבגיליתי מחבואו לאחרים. בין כך נדחקתי אני לאחורי והוא נדחק לפניו ולא ראיתיו עוד, חוץ משתי עיניו שנשתיירו תלויות ועומדות לעצמן, כאילו נחקקו באוויר. אלו שתי עיניו שהיו מצומתות בו במצחו כעין אחת גדולה. אם ניתנה עין זו להידרש כך היא מתדרשת, אף על פי שאני מסתלק מן העולם וכל העולם אינו שווה לי כלום קורת רוח יש לי ממך שלא נטפלת להם למבקשי נפשי.

    אותו היום עברה רוח הנחה ותנחומין בכל העיר, נתפס הרוצח ושוב אין להתיירא מן המיתה. נשתכח פתאום שהרבה מיתות אחרות יש מלבד מיתה בידי פרצישק.

    כל העיר עמדה כתות כתות חבורות חבורות ודנו דינו של פרנצישק. אלמלא שציווה הקדוש ברוך הוא להתפלל ולעסוק בפרנסה היו עומדים ודנים בו כל היום. בני אדם שיראים כל ימיהם להגביה קולם מן השפם ולמעלה ואין נטפלים אלא לעסקי פרנסתם נתגעשו ונתרעשו וצעקו שראוי הוא פרנצישק לחתכו כזיתים ולהאכיל את בשרו לחזירים. אחרים אמרו לא כי, מיתה זו קלה לגבי רוצח זה, אלא זו ועוד אחרת. רחמנים שליבם מטה היה תחילה כלפי חסד נתאכזרו עליו ביותר. אבל הואיל וכוח דימיונו של אדם קטן ממידת האכזריות שבו השלימו על כורחם עם דינם של שופטים.

    דינו של פרנצישק כבר נגזר ולסוף כמה ימים הוציאוהו להריגה. קודם שנתנו את החבל על צוואריו בא כומר ואמר לו התוודה. לא השגיח בו ולא נתוודה. כיון שהציק לו בדברים צייץ בשפתיו כציפור, כאילו נתכוון ללמד את הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף לשון של בעלי כנפיים.

    נרתע הכומר לאחוריו. בא התליין וכרך עליו את החבל על צוואריו של פרנצישק. צווארו קצר היה. אלמלא זריזותו של תליין לא היה צוואר זה קולט את החבל. משך התליין אילך ואילך עד שפרחה נשמתו של פרנצישק מגופו. בשעת יציאתה נשמעה כמין הברה יוצאת מפיו של פרנצישק. היטה התליין אוזניו ושמע שהוא אומר טשאקל.

    הבהרה זו הרבה נתחבטו בה. יש שפירשוה כך ויש שפירשוה כך. אף אני פירשתי אותה, וכך פירשתי אותה, אין טשאקל אלא לשון שהכל, כלומר שהכל נהיה בדברו. הצדיק אותו רוצח עליו את הדין, שהכל נהיה בדברו של הקדוש ברוך הוא. בשעה ששמע את הדברים בראשונה פקפק ואמר יתכן שכך הוא, עכשיו בשעת מיתתו הודה בהם הודייה שלימה.

    .

    .

    .

    עוברת על זכויות יוצרים, כן כן, אבל רק כדי להמליץ על קובץ הסיפורים הנפלא - אלו ואלו - הוצאת שוקן

    .

    ביער - האפל והכאוטי, המנוגד לעיר המסמלת את הסדר האנושי והמשפט - פוגש הנער שתי דמויות מורכבות ואניגמטיות המציגות קשת תגובות לפשע, לרצח ולמשפט.

    היפוך הרוצחים והנרצחים .. מרתק..

    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/10/10 02:29:
      העברית מרגשת ממש, כל כך התלהבתי להקליד
        22/10/10 15:44:
      נפלא ממש ממש, קודם כל בזכות העברית הזכה והטהורה שאין כמוה