לילה. הוא כבר ישן. אני מתהפכת מצד לצד. אין מי שיקשיב לי. אין מי שייגע... יורדת לאט במדרגות. חושך. נכנסת לאיטי לחדר העבודה ומדליקה את המחשב. אור כחול ממלא את החדר. מסתכלת לאחור. שלא יתעורר פתאום. "הודעה חדשה" המסך מרצד. מקווה שזה אתה. פותחת.... התקווה מתממשת. זה אתה. "איפה את? יפה שלי..." אתה שואל וממשיך.... "אני מתגעגע.... לא יכול בלי הריח שלך... הטעם שלך....." אני מתמוגגת. אתה יודע איך לגעת. איפה לגעת..... "רוצה אותך לידי עכשיו. יורד גשם וקר לי. רק את מחממת לי את המיטה...." פאוזה. מגלגלת את המסך למטה ורואה.... "אני כועס עליך כל כך...."
הולכת לישון כולי ביעותים. מה קרה? מה יכולתי לעשות שאתה כועס כל כך? לא נרדמת. מתהפכת שוב ושוב.... ואז הוא מסתובב אליי ושואל: "הכל בסדר?" אני מהנהנת ואומרת לו "לך לישון חומד". אבל הכל לא בסדר. הכל כל כך רע. רוצה אותך. רק אותך!!!
בוקר. יום חמישי. מסמסת לך ואתה לא עונה. בטח עוד ישן. תתעורר... בבקשה... לא מבינה מה קרה לך. אני חייבת לצאת היום. חייבת. חייבת לראות אותך ולהבין מה קרה שאתה כועס כל כך. מתקשרת לחברה ומתחננת לפגישה "משהו חשוב לספר לך" קובעות לערב. ואתה לא עונה. אני כבר חושבת על הגרוע מכל. אתה לא רוצה בי יותר. זהו. זה נגמר. לא רוצה לחשוב עליך. שונאת אותך כל כך עכשיו. ופתאום המכשיר הקטן בו בהיתי כל היום מהבהב. יודעת שזה אתה. מריחה אותך. "נפגשים היום..?"
ערב. הוא מסתכל ושואל "לאן יוצאות?" הוא יודע? ייתכן? הוא מרגיש את הלב שלי פועם במהירות רבה כל כך? "סתם לקפה. לא משהו מיוחד. פה באיזור". נוסעת לאט... חושבת עליך. רק עליך. נפגשת עם החברה לקפה. "מה כל כך חשוב?" אני מהססת... לספר? אני לא יודעת מהיכן להתחיל. "יש לי רומן... לא סתם כזה. רומן. אהבה" היא המומה. לא מאמינה. בטח לא עליי. "אני נפגשת איתו ממש עוד מעט. את האליבי שלי" היא צוחקת ומבטיחה לשמור אמונים. "נו... איפה את?" המכשיר הקטן שוב מהבהב. נפרדת לשלום מהחברה ונכנסת לאוטו. נוהגת בלי לחשוב. רק להגיע אליך. לחדר הקטן... לריח המוכר... המשכר... עולה במעלית. פותחת לאט את הדלת ויודעת שאתה שם בחושך. מביט בי. אני נכנסת לחדר ומרגישה אותך מאחוריי. חושך ואתה מסרב להדליק את האור. נצמד אליי... מניח את האף שלך בתוך השיער שלי..... מסניף אותי אליך... אני מנסה להסתובב אבל אתה לא נותן לי. נצמד עוד..... אם בכלל אפשר. מרגישה אותך מתעורר לכבודי... הידיים המיומנות שלך פורמות את כפתורי החולצה... כולי צמרמורת.... מתרגשת ממך בכל פעם מחדש. אתה בטרנינג בלי חולצה ואני יכולה להרגיש את חום הגוף שלך מבעד לחולצה הדקה שתכף נושרת מעליי.... ושוב מנסה להסתובב. אתה מחזיק בי בכוח. לא מרפה. החולצה כבר איננה. כך גם החזייה. מרגישה את החום שלך.... נעים כל כך. אנחנו כבר עירומים לגמרי ואני מכורה אליך. שקט כל כך. מנסה לשאול למה כעסת כל כך ואתה רק מניח אצבע על השפתיים שלי ומשתיק אותי. מרגישה את השפתיים שלך מרפרפות על הצוואר... יורדות במורד הגו... מושך אותי למיטה. חושך. אני מתענגת על כל רגע ורגע. לא רוצה לשכוח... נוצרת כל פיסת מידע... ואתה מלטף אותי. מעניק לי כל כך הרבה ואני לא מסוגלת יותר. הגוף שלך מתחבר עם שלי לאט לאט. מרגישה כל מילימטר שנכנס.... ואז כבר אין דרך חזרה. שעה עברה ואני לא רוצה ללכת. חייבת. הוא בטח תוהה היכן אני "...סתם לקפה..." המילים פתאום מהדהדות. אתה שוכב ומביט בי. מתלבשת לאט ומנשקת אותך תוך כדי. שפתיים כל כך רכות. ושקט. כל כך שקט. רגע לפני שהדלת נסגרת אני שומעת אותך לוחש.... "רוצה לדעת למה?" אני נעמדת. משותקת. מסתובבת אליך לאט. כל שנייה היא כמו נצח. "כועס עליך כל כך" שוב המשפט הקשה הזה.... אני שותקת ומביטה בך מבעד לעלטה. מתקרב אליי. הנשימה המוכרת שעד לפני רגע נפלטה עליי....
"למה לא יכולת להיות אישתי?" |