לא הרבה יגידו את זה בגלוי, אבל גם אצלנו, האנשים המבוגרים, כביכול הבוגרים, פועל עיקרון הדווקא.

ומה אומר העיקרון? אסביר זאת בדוגמא פשוטה, בסיפור.

הייתי חולה ארבעה ימים, ארבעה ימים שלמים שכבתי עם חום הזיות וחוסר תיפקוד...כזו אני כשאני חולה, דרמטית.

הבוקר סוף סוף...לשמחתי, חזרתי לעולם.

דבר ראשון רצתי ופתחתי את הקפה, לראות מה יתחדש ו...שומו שמים.

מעל 40 איש שלחו אלי הודעות. לרגע הרגשתי מוחמאת בטרוף.

אין עלי, כך אמרתי לעצמי , אין אני פשוט...הם התגעגעו...אני כותבת ניפלאה...שאלו איפוה אני.

מרגש! תודו!

אבל...התחלתי לעבור אחד אחד....

ולא. לא חיפשו אותי, אולי בקטנה.

כולם שלחו לי את פאר יצירתם בימים שאני הייתי חולה,

את מיטב מילות הקסם שלהם,

את הרהורי ליבם, תובנות חייהם

וכל זה בזמן שאני שכבתי וכפסה ביני לבין העולם האחר.

אז חברים, כאן ניכנס לפעולה עיקרון הדווקא.

אני לא הולכת לקרוא כלום,

מצטערת.

אני אבקר בזמני הפנוי את מי שיתאים לי כמו שאני נוהגת תמיד.

אני אישית מאמינה בגישה של חופש הבחירה. הכל ברור פרוס וקיים מול העיניים. שכל אחד יבחר.

לא צריך לדחוף. לא כאן.

אנא, נהגו עימי בהתאם.