כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה השמאלית שלי

    ארכיון

    0

    מדינת תל אביב

    4 תגובות   יום שישי , 22/10/10, 16:23

    את המושג "אוטופיה" טבע תומס מור, בספרו "על-אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה". מור עצמו כתב שאת המילה "אוטופיה" גזר משני שורשים יווניים שונים: Eutopia – מקום טוב, ו- Outopia – מקום שאינו קיים.

    הדיכוטומיה הזו היא הגדרה קולעת ומדויקת של הספר "אלטנוילנד" של תאודור הרצל. אלטנוילנד, ארץ –חדשה ישנה, או כשפי שנקרא בתרגום העברי הראשון שלו, "תל אביב", מתאר את החברה החדשה שהוקמה תוך עשרים שנה בלבד על ידי התנועה הציונית בארץ הישנה, פלשתינה. בחזונו של הרצל, מדובר בחברה שיתופית- סוציאליסטית, בחזית הטכנולוגיה והתעשיה העולמית. היא יושבת על צומת הרכבות המחברות בין אירופה, אסיה ואפריקה, וניתן לנסוע לירושלים ברכבת מסנט פטרסבורג, ברלין, פריס וקהיר. הכלכלה משגשגת, המסחר מתנהל לפי עקרונות חדשניים, החינוך יצירתי ומתקדם ובערים הגדולות ניתן לצפות בהצגות מהתאטראות הגדולים מרחבי העולם ולבקר באופרה.

     

    וכיצד יכלו היהודים להגיע להישגים מרחיקי לכת שכאלה בתקופה קצרה כל כך? משתומם האורח הגרמני המסייר באלטנוילנד. וכך עונה לו דוד ליטבק: "רק אנחנו, היהודים, יכולנו לעשות את זה [...] כדי להגיע להישגים הללו היו דרושים הסבל הרוחני שלנו, הנסיון הכלכלי שלנו והקוסמופוליטיות שלנו".

    הקוסמופוליטיות הזו, שהייתה לפנים מילת גנאי שבה השתמשו האירופאים לגבי היהודים, ובימינו היא משמשת כמילת גנאי של היהודים כלפי יהודים אחרים, היא מוטיב מרכזי באלטנוילנד. אלטנוילנד הוקמה בידי יהודים שמאסו ברדיפות והיחס המשפיל שהיה מנת חלקם באירופה, והיא מקום שבו יהודים יכולים לעסוק בכל משלח יד שירצו, ולהיות גאים בזהותם. אולם, למרות שהחברה החדשה הוקמה על ידי יהודים, הרי שהיא בוודאי איננה קיימת למען יהודים בלבד. כפי שמסביר דוד ליטבק, אחד מהפעילים הבולטים בחברה החדשה: "זה יהיה מאוד לא הוגן מצדנו למנוע מאדם אחר – יהיו מוצאו, גזעו, או אמונתו אשר יהיו – את הזכות להיות שותף בהישגים שלנו. אנחנו עומדים על כתפיהם של שאר עמי התרבות".

    הרחובות מלאים בבני כל העמים: "תלבושות מזרחיות צבעוניות לצד לבוש מערבי, [...] ערבוביה של הודים, סינים וערבים בתנועה זורמת". מי שחפץ להיות חבר בחברה החדשה צריך להקדיש שנתיים מחייו בעבודה למען החברה. זהו חוק האזרחות היחיד בחברה הזו, ככתוב: "לא נתנו לשיקולים של לאומיות ושל דת להשפיע עלינו. כל מי שרצה לעבד את אדמת ישראל היה רצוי מבחינתנו".

    ולא רק למען הלא-יהודים הושלכה ההפרדה על בסיס לאום ודת, אלא למען היהודים, שהיו קורבן להפרדה הזו במשך שנים. היהודים עצמם היו זקוקים לחופש מהמושגים הללו, וקסם החירות הזה, כך כותב הרצל באלטנוילנד, משך אליה מתיישבים רבים כל כך. אלטנוילנד לא הייתה אמורה להיות אי בים, אלא חלק מהרקמה העולמית המדינית, והייתה לה הזדמנות, כחברה חדשה ומתוקנת, להעביר מסר לשאר מדינות העולם: "סובלנות חייבת להתבסס על הדדיות: רק כשהרוב היהודי בפלשתינה גילה יחס סובלני כלפי בני המיעוטים בארצו, זכו גם שאר היהודים בעולם ליחס דומה בתפוצות, על פי עקרון ההדדיות המוסרית".

    היחס לבני עמים אחרים כנראה חשוב מאוד להרצל, כיוון שזהו סלע המחלוקת במערכת הבחירות המוזכרת לאורך כל הספר, בין דוד ליטבק לבין דוקטור גאייר, שמנסה להפוך את אלטנוילנד למקום ליהודים בלבד. כראוי לאוטופיה, דוקטור גאייר מובס בבחירות והסובלנות מנצחת. ואילו דבריו האחרונים של נשיא החברה החדשה, רגע לפני מותו בשיבה טובה, הם: "הזר צריך להרגיש אצלנו טוב".

     

    זה המקום לציין ש"אלטנוילנד" רחוק מאוד מלהיות תורה מסיני, או ספר שיש לאמץ מיד את כל הרעיונות הכתובים בו. ראשית, כיוון שאין הדבר אפשרי. אוטופיה היא מקום שאינו קיים. שנית, רעיונות רבים של הרצל רחוקים היום מלהחשב היום פסגת הקידמה המוסרית. עולמו האוטופי של הרצל הוא עולם של גברים אירופאים לבנים "בני תרבות",  אך לא יתכן אחרת, כיוון שהרצל הוא בן תקופתו. השנה מציינים 150 שנים להולדתו. לפני 150 שנה מושג הרב תרבותיות הופיע בלקסיקון ממש כפי ש"פמיניזם" הופיע בו.

    הרצל חי, כתב וחזה בתקופת הקולוניאליזם האירופאי. רידיארד קיפלינג האמין שבריטניה נושאת את משא האדם הלבן, ולמעשה מקריבה קורבן עבור הילידים בארצות אותן היא כובשת. כמוהו, גם הרצל האמין שכאשר בני התרבות היהודים יביאו אל המזרח התיכון את בשורת הקידמה האירופאית, הערבים הנחשלים תושבי האיזור ימחאו כפיים בהתלהבות וישמחו לקבל את המתיישבים החדשים והמודרניים, את מנהגיהם רוויי התרבות ואת מרותם. כל כך ישמחו, שלאלטנוילנד אין צבא, כיוון שאין בו צורך. בריאות הגוף של הנוער נשמרת על ידי משחקי כדורת. אלטנוילנד של הרצל כוללת בתוכה את שני עברי הירדן, צור וצידון, בירות ודמשק, והתושבים המקומיים בכל חבלי הארץ הללו שמחים להיות חלק ממנה. עם זאת, יש לזכור שבימי חייו של הרצל היה כל האיזור נתון לשליטתה של האימפריה העותמנית, ולא אוסף של מדינות עצמאיות. כמו כן, אלטנוילנד עצמה איננה מדינה, כי אם אוטונומיה תחת האימפריה העותמנית.

     

    "אבל אם לא תרצו", כותב הרצל באחרית הדבר לספרו, "כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – וישאר אגדה". סביר שהציונות התמימה והטהורה של הרצל היא אגדה, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. אולם אם כך הדבר, אם הציונות הייתה תמימה וככה לא בונים מדינה, הרי שכולנו פוסט ציונים, ואלו המגינים על הצינות הכוחנית בשצף קצף בשנים האחרונות, הם הרחוקים ביותר מהאוטופיה של הרצל. אם יש מקום שקרוב אליה ברוחו, הרי זו העיר הקרויה על שם הספר, תל אביב. תל אביב על רחובותיה הססגוניים, שניתן לפגוש בהם אנשים בני כל העמים לבושים בכל סוגי הלבוש. תל אביב על חיי התרבות שלה. תל אביב שיוצאת להפגין על זכויות הזר הגר בקרבה. תל אביב, שזכתה לכינוי הגנאי "מדינת תל אביב", בגלל הקוסמופוליטיות שלה והפער בינה ובין שאר מדינת ישראל. במקום "מדינת-תל-אביב", נסו לומר  "אלט-נוי-לנד". בגרמנית זה נשמע יותר ציוני.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/11/10 13:46:
      מרתק! אכן רעיון הקוסמופוליטיות מהותי ביותר לתפיסתו של הרצל, ובכלל, ניתן לקבוע כי בתקופת חייו של הרצל ובשנים אחרי מותו ועד לעליית המשטרים הפאשיסטיים והטוטאליטאריים, הרי שהיהודים היו למעשה ה'ארופאים' היחידים בארופה, הקוסמופוליטניים בתוך עמי ארופה שנהו בשנים אלו אחר הלאומיות, והחלו נותנים בעצמם סימנים מבחינים ומתבדלים אלה מאלה. יהודי אותן שנים בארופה, דוברי שפות רבות, משכילים ואמונים על מיטב ההגות והספרות של התרבויות הארופאיות האוניברסאליסטיות, אכן היו בעלי סגולות אשר יכולות היו לאפשר להם לכונן את אותה אוטופיה הרצליאנית.
      פוסט מצוין!
        30/10/10 17:36:
      * מעניין שבוע טוב
        23/10/10 21:54:

      היי איתי,

      התגובה שלך היא המשך מצוין לפוסט.

       

      לצערי אני לא מכירה כל כך את האפיזודות ההיסטוריות שאתה מתאר. יכול להיות שבאמת פעם זה לא היה מופרך בכלל. חבל שזה כבר לא המצב.

       

      ולגבי תל אביב - אני מסכימה איתך לחלוטין. כשאני חושבת על תל אביב אני חושבת על שנקין ורוטשילד והחברים האקטיביסטים שלי שגרים שם, ולא על גינדי ואקירוב ואהוד ברק, למרות שעובדתית הם לא פחות תל אביבים. אם זה באמת הכיוון שתל אביב תלך אליו, לא רחוק היום שבו גם תל אביב שלי, ולא רק אלטנוילנד, תהיה רק אגדה.אני עדיין מקווה שלא.

       

       

      צטט: יהודאיתי 2010-10-23 17:55:46

      היי מילה,
      דבר ראשון, כמו תמיד טור מעניין ויפה, אקטואלי כמו תמיד.
      והדבר שני שחשוב לי להעיר עליו הוא כך:
      הרעיון ש"הערבים הנחשלים ימחאו כפיים בהתלהבות" פחות מופרך מכפי שהוא נראה בפרספקטיבה של היום. המאבק הפנימי באומה הערבית על מודרניזציה מול תרבות מסורתית-איסלאמית היה קיים אז כמו היום. ראש העיר של חיפה בשנות ה30 חסן שוכרי הוא דוגמה מצוינת. הכוחות הפרו-מודרניסטים/חילונים בחברה הערבית הבינו שזה האינטרס שלהם לקדם את התנועה הציונית תוך שיתוף פעולה.
      הדוגמה היותר משמעותית היא הסכם ויצמן פייסל ב1919, הניסיון להקים במזרח התיכון איחוד-מדינות/מדינה/מסגרת של שיתוף פעולה רב לאומי ומתקדם ומודרני שיקדם את האזור להיות חלק מהעולם המערבי בהחלט מתכתב עם הרעיונות של אלטנוילנד. ויכול להיות שאלמלא רעיונות בדלניים וגזעניים ואלמלא אינטרס קולוניאליסטים (הסכם ויצמן פייסל דווקא לא היה רעיון קולוניאליסטי- אלא יוזמה של מנהיגים מקומיים דומיננטיים שרוצים לקדם מעצמה חדשה) היינו יכולים לחיות במסגרת כזו! (מאוד לא מטריאליזם-דיאלקטי מצידי לכתוב את זה, אבל בכל זאת).

      ולגבי מדינת תל-אביב, למרות היופי שלה, אני חושש שדווקא יש בביקורת הימנית הרבה פעמים צדק בנושא.
      הבעיה היא לא הקוסמופוליטיות שלה, אלא התרבות הקפיטליסטית, הניהליזם, הניתוק ותרבות הצריכה שקיימים בה בשפע.
      אם יורשה לי לרדד את כוונתי לדוגמה (וואו איזו תגובה ארוכה יוצאת לי!): לפני כמה חודשים שוטטתי בעיר ומצאתי דוגמאות טובות לניגוד שמתאר את תחושתי: נחלת בינימין, שינקין, שוק הכרמל זו תל אביב הטובה שבאמת קיימת, אבל עזריאלי ומגדלי אקירוב למיניהם זה הכיוון של תל אביב ובינה לבין קוסמופוליטיות אין דבר וחצי דבר.

       

        23/10/10 17:55:
      היי מילה,
      דבר ראשון, כמו תמיד טור מעניין ויפה, אקטואלי כמו תמיד.
      והדבר שני שחשוב לי להעיר עליו הוא כך:
      הרעיון ש"הערבים הנחשלים ימחאו כפיים בהתלהבות" פחות מופרך מכפי שהוא נראה בפרספקטיבה של היום. המאבק הפנימי באומה הערבית על מודרניזציה מול תרבות מסורתית-איסלאמית היה קיים אז כמו היום. ראש העיר של חיפה בשנות ה30 חסן שוכרי הוא דוגמה מצוינת. הכוחות הפרו-מודרניסטים/חילונים בחברה הערבית הבינו שזה האינטרס שלהם לקדם את התנועה הציונית תוך שיתוף פעולה.
      הדוגמה היותר משמעותית היא הסכם ויצמן פייסל ב1919, הניסיון להקים במזרח התיכון איחוד-מדינות/מדינה/מסגרת של שיתוף פעולה רב לאומי ומתקדם ומודרני שיקדם את האזור להיות חלק מהעולם המערבי בהחלט מתכתב עם הרעיונות של אלטנוילנד. ויכול להיות שאלמלא רעיונות בדלניים וגזעניים ואלמלא אינטרס קולוניאליסטים (הסכם ויצמן פייסל דווקא לא היה רעיון קולוניאליסטי- אלא יוזמה של מנהיגים מקומיים דומיננטיים שרוצים לקדם מעצמה חדשה) היינו יכולים לחיות במסגרת כזו! (מאוד לא מטריאליזם-דיאלקטי מצידי לכתוב את זה, אבל בכל זאת).

      ולגבי מדינת תל-אביב, למרות היופי שלה, אני חושש שדווקא יש בביקורת הימנית הרבה פעמים צדק בנושא.
      הבעיה היא לא הקוסמופוליטיות שלה, אלא התרבות הקפיטליסטית, הניהליזם, הניתוק ותרבות הצריכה שקיימים בה בשפע.
      אם יורשה לי לרדד את כוונתי לדוגמה (וואו איזו תגובה ארוכה יוצאת לי!): לפני כמה חודשים שוטטתי בעיר ומצאתי דוגמאות טובות לניגוד שמתאר את תחושתי: נחלת בינימין, שינקין, שוק הכרמל זו תל אביב הטובה שבאמת קיימת, אבל עזריאלי ומגדלי אקירוב למיניהם זה הכיוון של תל אביב ובינה לבין קוסמופוליטיות אין דבר וחצי דבר.