חודש וחצי מאז שהתחלתי ללמד ספרות והבעה בשתי חטיבות ביניים. שתי ערים. 3 כיתות שונות.

הנחת היסוד טרום תחילת שנה"ל הפכה לודאות מוחלטת: מה רוצה ילד בכיתה? רק שיראו אותו! ולו לשניה.

בכיתה עם 24 ילדים זה אפשרי, אך דורש עבודה מאומצת. בכיתה עם 39 ילדים זה פשוט בלתי אפשרי.

אבל אני מרגישה חייבת. חייבת לראות אותם כי זה עובד. ילד שרואים אותו פורח. אולי הוא לא הופך לתלמיד

שרוף על ספרות אבל הנגיעה הקטנה בליבו פותחת אותו ומאירה את פניו כמו מים לפרח מיובש.

גם השקטים שבהם שמנסים להיעלם בכיסאותיהם. גם הרעשניים, המרגיזים והמחוצפים שזועקים הצילו בהתנהגותם שכולה אומרת: אני כאן, אני נוכח... כי עמוק בפנים הם אינם מרגישים את עצמם. גם החכמים ביניהם והמבריקים שצריכים אישור מחדש להיותם כאלו.

אני מוצאת לי דרכים לנהל איתם דיאלוג אישי... ולו בעבודות בית שהם צריכים להגיש ועל דפיהם אני מנהלת איתם

דיאלוג אישי. דיאלוג של שני אנשים. דיאלוג שמצמיח. לפעמים בשיחה של דקה בהפסקה.לפעמים בפניה אישית בכיתה.

פשוט לראות אותם. לפני ספרות. לפני מתמטיקה. לפני הכל.