"חולה, חולה, ... לא אלמנה!" זה הרי מה שאמרת לנו סבא. היית כל כך בטוח ברצון הזה שלך לחיות, שלא חשבת בכלל שאפשר אחרת. הרצון הזה שלך, אני כל כך חזק וברור, שיודע בדיוק מה הוא רוצה ורוצה את זה עכשיו!
לא היית איש גדול תרתי משמע ובכל זאת כולם הכירו אותך, אהבו אותך, סתם אנשים מהרחוב, מהבנק, מקופת חולים, מהשכנים. ידעת לעורר בכולם רגשות של חיבה וכבוד אלייך.
עברת כל כך הרבה בחיים, מהילדות קשת היום בפולניה, שחישלה אותך לא להתלונן, "אל תהיה שלימק!" אמרת לנו תמיד, כואב אז מה, ככה זה, לעבוד קשה, לסחוב, לא לוותר, להמשיך הלאה. דרך נוראות השואה, הגטו ומחנה העבודה, וגם קשיי הקליטה פה בארץ, שלנו. אתה וסבתא, שתמיד עודדה אותך וכיוונה אותך לאן ללכת, כמו שהיא אמרה, "הגבר הוא הראש אבל האישה היא הצוואר". אז היא כיוונה ואתה עם הרצון שלך המיידי הלכת לכיוון שהיא התוותה.
"בניתי אימפריה. אני הייתי אימפריה" אמרת לי לא מזמן, הקיסר הבינלאומי של סוחרי הבולים והמטבעות היית, כן, זה נכון, בתקופה של לפני האינטרנט, הפקס והדואר המהיר, אתה כבר סחרת עם כל העולם. מסחר, זה היה הכשרון שלך, וסבתא ידעה את זה. אבל גם לבנות ולתקן ידעת, בדרך המיוחדת שלך, לא פחדת מעבודת כפיים ומזיעה.
מהר מהר, אהבת הכל לעשות, לאכול מהר, לישון מהר, ללכת מהר, להחליט מהר, לבחור מהר, הכל מהר. ובכל זאת חיית 89 שנה. מהר.
השבוע פחדת למות, ביקשת שנבוא לשמור עלייך. "אני צריך שמירה" אמרת ולא פרשת. ניסיתי להבין מה אתה רואה שכל כך מטריד אותך ואתה רק סימנת לי תנועה עם היד שאמרה הדרך לשם, והוספת "המשפחה שלי". ואני ידעתי שהם כבר קוראים לך, אמא ואבא שלך שאמרת לי לפני כמה שנים שאתה כבר לא זוכר איך הם נראים כי לא נשארו לך תמונות רק הרגשה.
היה קשה לך להראות אהבה, לא ידעת איך, שנים על גבי שנים, אמרת שאתה נותן לנו מה שאתה יכול. ובאמת נתת מה שידעת לתת. אבל דווקא עכשיו בחודשים האחרונים, משהו חדש התחיל לצאת ממך. למדת לגעת, להתרגש, לתת לזה לצאת החוצה ממך. לאהוב.
"אני אוהב אותך" אמרת לי, ואני אמרתי לך ואומר לך עכשיו, גם אני אוהב אותך סבא, אתה תמיד תהיה איתי.
נוח בשלום על משכבך סבא,
תהנה מהאור.
|
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
צר לי מכל הלב
וברגעים כאלו אין לי משהו
חכם להוסיף....
מרגש ונוגע