ואילו אני

נותרתי כאן,

עטוף בזכרונות הימים

שכוב בין שאריות

אבק ומלמולים.

את נדרכת כמו תמיד

על מצעים נוטפי בדיות

סביב אנשים

אחת לאחת

פורטים עברם לפרוטות

כמו ספרים,בגבולות הסדר הברור

להכיל.

אני זוכר אותך,כבד

מוליך זכרך בי,לאיבוד

תוהה על פשר המגע

כיצד חרך בי את שהינך.

אף תלתלייך הרכים

זכורים היטב,חוטי ברזל

מביט ביד,זו הלוטפת

בין אצבעות,דם חי נוטף.

נדם בי צורך להביט

בכוכבים הנופלים מכבות עינייך

בפיך שנותר כפי שסרר

ביום בו ניתק

מכבלי נשמתך.

 (כל הזכויות שמורות ליגאל פילר)