תמיד קורה שקצת לפני יום ההולדת שלי, בערך שבועיים עד חודש לפני, מתחיל תהליך של חשבון נפש, ספירת מלאי של השנה האחרונה.

פעם לא הייתי מודעת אבל כמעט תמיד החשבון כלל ביקורת עצמית, מעין חשבון לא הוגן שמתמקד בעיקר בחוסר.

השנה קרה משהו אחר, לא חשבון נפש, אלא יותר צפייה ממידת רוחק, הסתכלות על הדרך שעשיתי, התבוננות עמוקה יותר ונדמה היה שככל שלומדת ומבינה ככה לא מבינה כלום, מתוך רגש מהותי לקיומי, תוך קבלת מציאות חיי, משפחתי, חבריי עד הקיום בכלל, עליי לשאול כמה שפחות שאלות, חיטוט בניסיון חסר סיכוי להבין למה קורים דברים ולמה הבריאה מתנהלת כמו שהיא מתנהלת, הרי רק יעלו סימני שאלה שיצמחו לספק גדול יותר.

השינוי שהולך וצומח הוא היכולת לקבל את המתרחש בידיעה אמיתית מהותית מלב פתוח שהכל יתהפך לטובה בע"ה, והכיסופים לרגעים האלה קיימים.