מוריה חיכתה כמה דקות. עדיין לא חשה דבר. זה עתה בותקו בתוליה, שנשמרו לבעלה . זה לא כאב כל כך , כמו שסיפרו. זה גם לא היה מי יודע הנאה, כמו שאמרו. לא היה בזה שום דבר חגיגי, או דרמטי. היא לא הרגישה  יותר אישה. היא המתינה לתחושת בושה טרגית, אך גם זו התמהמהה להגיע. היא הזיזה בזהירות את ידו של נמרוד הכרוכה סביבה, וחמקה מהמיטה. בחדר האמבטיה ניבטו אליה מן המראה פנים טיפוסיות של נערה דתייה בת 20: צמה ארוכה, פנים נקיות מאיפור, גבות טבעיות מעל עיני תכלת צלולות. כל תו אומר טוהר וצניעות. רק שהגבר שביתק את בתוליה אינו בעלה.

היא שיקרה שוב ושוב במהלך החודש האחרון, כדי לפגוש את נמרוד. פעם היא "הלכה עם חברה לביקור חולים",  פעם אחרת זו הייתה מסיבת יום הולדת ללא הגבלת זמן, נסיעה לכותל, ביקור חברות באולפנא שעד לא מזמן למדה בו....וכל אותו הזמן נפגשה עם נמרוד. נשיקות לוהטות, ברכיים רועדות, גוף שנמס למגעו, חזייה שהותרה, וכעת – מה שנשאר, המעשה עצמו. הדבר קם והיה –היא עברה את כל הקווים האדומים האפשריים. ומה עושים כעת?

"אהובה שלי, איפה את?", שמעה את נמרוד קורא לה מהחדר. קריאתה של האהבה. אהבה שאינה מותנית בחוקים או תנאים. ומן העבר השני – יכלה לדמיין את מבטה המזועזע של אמה, דמות מכובדת בעיר, אשתו של הרב לייבוביץ , "האריה", כפי שכולם מכנים אותו כי אישיותו העוצמתית סוחפת אחריו עדר בלתי פוסק של תלמידים המעריצים את האדמה שהוא דורך עליה. והיא – מי היא כעת? הבת המופקרת, זה מה שהיא! היא יכלה כבר לשמוע את הלחישות, המלמולים, מבטי הרחמים לעבר אחיותיה, שלעולם לא ימצאו עכשיו שידוך בגללה, זו שהרסה את ביתם...

לא, אין לה לאן לחזור. אך האם יש לה לאן ללכת? מה לה ולעולם החילוני, מלבד אותו רגע מטורף שבו התאהבה בנמרוד? היא חייכה נוגות. אין לה מושג איך זה קרה. בשנייה שראו זה את זו, כמו סופת טורנדו אחזה בהם. היא שכחה באותו רגע את אריה, אחיה של אליה, שהיה מסמיק כל פעם שהיה רואה אותה בבית הכנסת. שכחה את חלומה להינשא לבחור ישיבה עילוי, שיביא כבוד למשפחתה. שכחה אפילו שהיא דתייה השומרת מרחק נגיעה. הכול נמחק במוחה כשהייתה עם נמרוד, שעזב את דירתה של בת זוגו מזה שנתיים, רק כדי לגנוב עוד פגישה, חצי פגישה חשאית אתה, עם מוריה.

וכעת נשרפו הגשרים. היא חזרה למיטה ולזרועותיו המגוננות של נמרוד, אל חום גופו. היא נצמדה אליו בחוזקה, מוחקת מראשה כל מחשבה אחרת . "מתוקה שלי, מת עלייך!", לחש נמרוד באוזנה, וזרם של עונג עבר בגופה, ממיס אותה.

בשבוע שלאחר מכן ניסתה לא לחשוב. היא התנועעה כבובה ממוכנת. בבוקר יצאה לשירות הלאומי בבית האבות "עץ אלון". היא צללה בים המטלות היומיות שם, מתעלמת מכל השאלות הנוקבות שהתרוצצו במוחה. את תפילותיה אמרה כלאחר יד, ללא מחשבה יתרה, ובערב, בבית, השתדלה להיות בלתי נראית. שתי אופציות עלו בראשה - לחזור בשאלה ולעבור לגור עם אהבת חייה, נמרוד...או לשכוח את כל מה שקרה, ללכת בחשאי לכירורג שיתפור לה חזרה את קרום הבתולין, ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. היא הפכה והפכה באפשרויות עד שראשה כאב עליה, אך להחלטה לא הצליחה להגיע.

נמרוד התקשר אליה יום יום, אך היא התחמקה ממנו בתירוצים שונים . "עוזרת לאחותה הקטנה בשיעורי הבית", "צריכה לבשל לסבתא שלה החולה", "חייבת לעשות בייבי סיטינג במשפחה"....נמרוד לא ויתר בקלות. "מוריה, אנחנו חייבים לדבר. אני בטוח שנמצא פתרון. חייב לראות אותך!", הפציר בה בקולו העמוק, הממיס, הקול שעטף אותה כמו שמיכה אוהבת. "כן, כן, ברור", ענתה בקול רפה. "ברגע שאמצא זמן, ניפגש....".

גם אם הרגישו שפניה אינן כתמול שלשום, איש לא אמר לה דבר בבית. היא התרוצצה ועבדה ללא ליאות, העיקר לא לחשוב. כעת הייתה בעיצומה של לישת בצק. היא רידדה שוב ושוב את בצק העלים עבור ה"שטרודל" המפורסם של המשפחה, וביקשה שלא יפריעו לה במטבח, כשנפתחה הדלת, ואמה עמדה בפתח. "אבא מבקש שתבואי רגע לסלון", היא אמרה. "עכשיו?", מחתה מוריה. "הידיים שלי מלאות בצק!". "אז תשטפי אותן, והעולם לא יתמוטט!" , באה התשובה. בלית ברירה, הסירה את הסינר, יישרה את קצות השיער שנמלטו מצמתה, ונכנסה לסלון. שם, יושבים זה מול זה ומשוחחים כרעים ותיקים, היו אבא שלה ו...נמרוד.

אילמת מתדהמה צנחה על הכורסה, מתבוננת ללא אומר בסיטואציה הבלתי אפשרית מבחינתה. "הו, הנה מוריה...", אמר אביה בחביבות, מחליק על זקנו הלבן. "הבחור הצעיר ואמיץ הלב הזה, בא לכאן לבקש את ידך ממני, אז אמרתי לו –נקרא לנערה ונשאל את פיה...".

דממה.מוריה לא הצליחה להוציא הגה מפיה. מבט חטוף על נמרוד והנה –כיפה על ראשו! מה קורה כאן? ימות המשיח? הלא שקר אין לו רגליים, וסופו שיתגלה! "נו, מוריה'לה!", חזר ושאל אביה. "מה את אומרת? את מוכנה להתחתן עם הבן של החבר הכי טוב שלי מהישיבה שבה למדתי?". "אבל, אבל...", ניסתה מוריה לומר...

 "כן, אני יודע מה שאת רוצה להגיד, ואיך לא אדע מה עבר על הבן של החבר הטוב שלי בשנה האחרונה? אבא שלו סיפר לי שהוא עזב  את הישיבה וחזר בשאלה. מספרים שהיה לו רומן רציני עם איזו נערה צעירה, אבל סוף טוב הכול טוב –הוא חזר לכור מחצבתו, ודבר ראשון שחשב עליו הוא להקים בית בישראל עם הבת של החבר הכי טוב של אבא שלו! נו, מה את אומרת על זה?"

"אני אומרת שאני מוכנה לנסות להכיר אותו", שמעה מוריה את עצמה אומרת, וקצה של חיוך בקולה. "ואני לא מוכנה להבטיח כלום לגבי חתונה. רק אם אחליט שהוא מוצא חן בעיניי...."

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)