תתחברי ומהר, הפצירו בי חברותי, ניסיתי לדלות מהן מידע כדי להבין את הדרמה, ולאף אחת לא הייתה תשובה מספקת. להלן התשובות שניתנו (בגמגום קל, פתאום חברותי האינטיליגנטיות נשמעו כמו חבורת פגועות מוח) – כי זה כיף, כי כולם שם, כי תתמכרי קשות. ניסיתי למקד את המסטוליות, ושאלתי ספציפית, מה יש שם שגורם לכל הטררם?
נזכרתי בסערת המייספייס שתקפה עד לא מזמן, והזהרתי מראש, שאם זה כמו הרשת הכל כך לא חברותית הזאת (ואני לא מדברת עכשיו על מספר ה"חברים" שצברתם, שיואו, איזה כיף להיות חברה של בריטני!) אלה על הממשק המסובך והתחזוק המעיק שאף פעם לא ממש הצלחתי לנהל בכוחות עצמי.
להבדיל ממי ספייס, בפייסבוק אתה לא מתאמץ כדי להוסיף איזו שטות לדף הפרטי שלך. לפני שאתה מבין מה תרצה שיופיע בו, מרצדות כבר 9000 דמויות לא ברורות, חלונות מוזרים, וידאויים שהוסיפו לך ושהוספת (אולי בטעות), ואופציות לא ברורות כגון הכאת אנשים, ושדרוג הזומבים שלך לערפדים. אכן, מדובר במשחק לילדים מפגרים, אבל היי, כולנו שם, כולם שם, וכרגע, נכון ל-21 באוקטובר שעה שמונה ודקה, ממש לא מתכננים עזיבה.
בתחילתו של המסע חיפשתי חברים. את ההם מהתיכון שמזמן נזנחו, את האקסיות, את החבר'ה מהתנועה, חלקם היו, חלקם עוד לא נחשפו לבשורה. ככל שהתמכרתי, מציאת החברים הפכה להיות זניחה, והמיקוד עבר לבדיקת העדכונים של חברי, השתתפות במשחקים מטופשים, מילוי שאלונים אידיוטים, ושליחת משקאות בהפי אאור לכל הג'מעה. איזה יופי, האינטלקט בעיצומו.
אם אנסה להסביר את התופעה באופן מגמתי, אזכיר את תרבות האינסטנט בה אנו כלואים, (וכולאים את עצמנו, אבל לא נכנס לפילוסופיה מיותרת..) והרצון שלנו בעניין ושינויים בלתי פוסקים, אוסידי, הפרעות הקשב וריכוז, ובעצם כל הבעיות שנוצרו במציאות הפסיכדלית שלנו (תודו שלא קראתם את הפוסט במלואו). כל הזמן קורה שם משהו, אקשן בלתי פוסק. מי און ליין? מי גרבץ? מי בעבודה? מי הציע חברות למי? לא משעמם אף לו לרגע קט.
אז אם אתם מתכננים להירשם לפייסבוק (מפתיע שעדיין לא עשיתם זאת), קחו בחשבון שאתם הולכים לשלם על זה בזמן חיים יקר, אבל אתם תאהבו כל רגע. ככה זה עם התמכרויות. וזכרו, רואים מתי אתם און ליין, תשתדלו מדי פעם לסגור את החלון, לקחת אוויר (אפשר גם סיגריה אם תרצו), ורק אז להיכנס שוב.
(ובעניין הכותרת, מובן שלא שאלתי, רק רציתי לעורר פרובוקציה קלה, אבל מי אני שאסעיר אתכם כשאתם כבר כל כך נסערים ממילא?) |