בן התגייס באותו יום שבו גלעד התגייס. הם לא הכירו ממש זה את זה. בן עשה טירונות שיריון - ביחד. בפלוגה אחרת. בסוף הטירונות או בתחילת המקצועות - אני כבר לא זוכרת, היתה לבן בעיה ברגליים, הפרופיל ירד, והוא נפלט מהשריון והגיע לחיל אוויר. וגלעד? בן סיים את שירותו הצבאי , עבד בעסק המשפחתי, לקח את עצמו לגלות עולמות, וכעת כבר נמצא יותר משנה בארה"ב, עובד ולומד וסולל לעצמו את חייו. אני מאד מאושרת וגאה בבן. הוא באמת מדהים.
וגלעד?
אני לא מכירה את גלעד, בטח שאני לא יחידה שמרגישה צורך עז לעשות משהו. כאדם, כאם. ומה בכלל אני כבר יכולה לעשות? כשהקימו את האובל - נסעתי לשבת שם קצת עם הוריו. הלכתי חלק מהצעדה.
בעיקר אני מרגישה בלב.
יש לי חברה שנמצאת איתי ב"שאקטי-גרוב". ניבה הראל קוראים לה. כשאני מציגה את ניבה אני תמיד חושבת בלבי - "ניבה קול שופר". כי כשניבה שרה שערי שמיים נפתחים. באמת. בשירתה היא מצליחה לגעת בלבבות ובנשמה בצורה כל-כך עמוקה. זה בטח מפני שניבה שרה מעמקי נשמתה שלה.
לפני כמה חודשים תום הבת של ניבה, ביקשה ממנה לכתוב שיר. "איזה שיר" שאלה ניבה, ותום ענתה לה: "שיר לגלעד" ניבה ביקשה מתום לנגן לה. תום ישבה ופרטה על הגיטרה, וניבה ישבה וכתבה. חברה אחרת, מדהימה לא פחות, קרן סימן-טוב טל, עשתה את העיבודים המוסיקליים.
השיר פשוט מדהים. בשבת האחרונה נסעו הבנות עם ליווי של חלק מבנות ה"שאקטי גרוב" לקבל את פני השבת עם הוריו של גלעד באוהל. ושם שרו הבנות את השיר הזה. השיר הזה נוגע בכל מי ששומע אותו.
והמעט שאני יכולה לעשות הוא להביא אותו כאן - שגם אתם תוכלו לשמוע.
בהמון אהבה, ותפילה של אם "הוא כבר בא".
 |