"ראשית מאמר זה נלקח מאחד העיתונים - צורה מתומצתת, מאמר זה גרר אחריו התעניינות רבה בחלקי צבור שונים. כמו כן ויכוחים בעיקר בין בני נוער, שזו היתה להם הפעם הראשונה ששמעו על "השארות הנפש"". המאמר פורסם בחוברות "אור התורה" ע"י הרב ח.ד. רבה של ת,א בספרו "דע מה שתשיב" וכן מובאים כאן דברים מספרו מקור חיים. רופאים ופסיכיאטרים אמריקניים, אשר חקרו חולים שנחשבו מתים לפי כללי הרפואה אך התעוררו בדרך נס - מצאו קווים משותפים בספורי הנחקרים על הרגשתם בעת "המוות", המעידים על הפרדת הנפש מהגוף ועל קיום עולם שמעבר למוות. (אגב, הדברים המובאים כאן לפני כמה עשרות שנים - הדברים אינם חדשים לגמרי). יש חיים אחרי המוות , טוענים בפעם הראשונה אנשי מדע, רופאים ופסיכיאטרים שחקרו במשך שנים ארוכות חולים שנחשבו מבחינה רפואת למתים. וחזרו אחר כך לחיים, מצאו קווים משותפים בסיפוריהם המעידים, לדבריהם, כי המוות אינו חידלון. קר. ריימונד א. מודי, רופא צעיר המתמחה בפסיכיאטריה ובעל תואר בפילוסופיה באוניברסיטת וירג'יניה, מביא בספרו "חיים לאחר המוות", שיצא לאור לאחרונה, עדויות של אנשים, "שראו את המוות", חולים קשים או פצועי תאונה שהוכזו כמתים, אך נשארו בחיים כ"ניסים רפואיים". הם מספרים על נסיונם בווריאציות שונות, אך אלמנטים מסוימים משעות או רגעי "הפטירה" חוזרים בכל הספורים: מנהרה אפילה. אורגדול וחזק שהיתה "ישות" שופעת אהבה ללא קץ. הישות דברה עמם בדרך של העברת מחשבות, הם ראו את כל קרוביהם וידידיהם שנפטרו לפניהם באים לקראתם. הם ראו תמונות מהירות אך ברורות מחייהם, וכולם בלי יוצא מן הכלל היו מסוגלים לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופם הגשמי שעזבו "למטה". כולם ספרו פירטי פרטים על שולחן הניתוחים עליו "נפטרו" או על המכונית המרוסקת בה "נהרגו", פרטים מדוייקים עד לפרט הקטן ביותר. הרופאים שטיפלו בהם אינם מבינים איך קלטו אותם שעה שהיו מתים לפי כל כללי הרפואה, ללא דופק, ללא נשימה וללא גלי מח. להלן ספור של אחת "הנפטרות": ""ידעתי שאני נפטרת", ספרה אישה ש,נפטרה", "אך לא יכולתי לעשות דבר, כי אף אחד לא שמע אותי, יצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים ושמעתי את הרופאים "מוותרים עלי". הרגשתי נורא, כי לא רציתי למות. פתאום ראיתי אור, הוא היה עמום תחילה, אך התחזק, זה היה אור עצום, קשה לתארו, הוא עטף את הכל, אך לא סינוור אותי ויכולתי להמשיך לראות את חדר הניתוחים. כשהאור שאל אותי אם אני מוכנה למות, היתה לי הרגשה כאילו אני מדברת עם אדם, אך זה לא היה אדם, זה היה האור שדיבר...שהתקשר, ידעתי שהאור יודע שלא הייתי מוכנה למות. היתה לי הרגשה כאילו אני נבחנהת. הרגשתי כל טוב, הרגשתי ביטחון ואהבה. קשה לתאר, קשה להסביר..." "הנסיון הזה של היותם "קרובים למוות" הוליד אצל אנשים שהתנסו בחוויה , גישה חדשה למוות. הם אינם פוחדים ממנו", - כותב דר. מודי בספרו. הפחד מן הלא נודע נעלם אצלם. המרואיינים, מציין דר. מודי, הם כולם אשנים יציבים, ללא הפרעות נפשיות, הם מנהלים חיי יצירה נורמליים בהחלט. .... הם מספרים על נסיונם כעל עובדה ולא כעל חלום או הזיה. הם זוכרים פרטים מדוייקים מכל שעבר עליהם, והנסיון חרוט בזכרונם בבהירות, ללא שמץ עירפול. הם מדברים, כולם כאחד, על ,האור הגדול" שנמשכו אליו כאל מגנט, ואחדים ספרו , שחזרו לגופם לפי בקשתם. להלן עוד ספור: "כשהייתי שם בנוכחות האור העצום הזה, היה לי כל כך טוב, שלא רציתי לחזור" העידה את המרואיינות. "אך חשבתי על בעלי ושלושת ילדי", וקשה להסביר איך ומדוע, ידעתי שאני צריכה להחליט, להשאר או לחזור, כאילו נתן את ההחלטה בידי, והחלטתי לחזור". אחרת סיפרה: "הייתי מחוץ לגופי, אך ידעתי בבהירות שאני יכולה להשאר או לחזור". אחרים שדיברו עם דר. מודי חושבים שאהבתם, רצונם החזק או תפילתם של קרוביהם אחזיר אותם. להלן עוד ספור: "שמעתי את הרופא אומר שנפטרתי", סיפרה אישה, והרגשתי כל כך טוב, אך נמשכתי בחזרה בכח דרך המנהרה השחורה. כשפקחתי את עיני ראיתי את בעלי ואחותי עומדים בתדהמה ליד מיטתי ופניהם שטופי דמעות". יש שאינם זוכרים את חזרתם לגוף ויש שכן. "הייתי למעלה והסתכלתי איך הם "עובדים" עלי. ראיתי ששמו את ה"שוקס" הלם חשמלי על חזי וראיתי את גופי מנתר מהזרם, ברגע זה נפלתי, כמו משקל כבד, בחזרה לתוך גופי"." מתוך הספר "ניחום אבלים בליקוטו של ג. נפתלי. כל הזכויות שמורות ל"יצירה" - הוצאה לאור בע"מ. על פי תורתינו הקדושה "האור הגדול" והאוהב הוא השם יתברך. הספורים האלה נועדו להבהיר ליהודים שיש חיים לאחר המוות. קיים עולם הנשמות. במוות נפרדת הנשמה מהגוף והיא עולה לבית דין של מעלה. זה באשר ליהודים. גם הגויים נידונים , אולם לא כמו היהודים, להם לא ניתנה תורה ומצוות ומפני שעם ישראל הוא עם השם. הדברים שספרו כאן הנחקירים ידועים היו לחז"ל (הכל כתוב בגמרא מלפני 2000 שנה ויותר). בעת הלוויה הנשמה שנתפרדה מהגוף רואה את כל המשתתפים בהלוויתה, שומעת את כל ההספדים. היא רואה הכל ואינה נראית. כלומר יש חיי נצח. באופן מדעי ידוע החוק בפיזיקה - "חוק שימור החומר" - חוק זה אומר שחומר אינו הולך לאיבוד אלא משנה צורה. זה בדיוק מה שקורה בעת הפטירה. הנשמה שהיתה בתוך גוף חוזרת לכור מחצבת - הקב"ה והיא ממשיכה לחיות ויודעת הכל. הגוף נקבר באדמה "כי מעפר באת ואל עפר תשוב" (ספר בראשית לאחר חטא האדם הראשון. וזה לא הסוף. 2 מתוך 13 עיקרי האמונה הם ביאת המשיח שהיא תכלית הבריאה כולה מששת ימי בראשית "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" אומר רש"י היא רוחו של משיח. אלולא חטא האדם הראשון לא היה מוות בעולם ומשיח היה בא ביום השביעי לבריאה. והעיקר השני מתוך השלושה עשר הוא תחיית המתים. לאחר ביאת המשיח תתרחש תחיית המתים ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו בע"ה והנשמה תחזור לאותו גוף שנקבר באדמה. החלטתי לפרסם את הדברים מכמה סיבות. ראשית לחזק אנשים שיקיריהם נפתרו שיש חיי נצח, אולם אלה שנפתרו ולא קיימו תורה ומצוות - יקירהם צריכים לחזור בתשובה לע"נ אם ברצנום לזכות לימות המשיח ולראות שוב את יקירהם. שנית החיים אינם הפקר - ולאחר המוות הספור רק מתחיל - הנפטר עומד לדין ונדון על פי מעשיו בעולם הזה - הוא לוקח עמו רק את התורה ומצוות - לא את הווילה ואפילו לא אגורה אחת - אסור יותר מזוג תכריחים. ולכן הוא זקוק לעזרת קרוביו - עילוי נשמה - לא משנה חרדי או חילוני - ברור שחילוני שעלה השמיימה בידיים ריקות זקוק להרבה להרבה עזרה מקרוביו וזה יכול להיעשות אך ורק ע"י קבלת עול מלכות שמיים וקיום מצוות התורה.
שלישית יש תכלית לחיים ומשמעות. מאמר שני בסדרה לע"נ אבי היקר מרדכי מקס בן ישראל זצ"ל לע"נ בעלי אהובי ירחמיאל אפדים בן יעקב קאפל שנזכה לביאת גואל צדק לאלתר" ויבלע המוות לנצח" אמן ואמן שירהW
|