לכולנו יש יצרים.

יש מי שמסופק יותר ומי שפחות.

יש מי שמרוצה יותר ויש פחות.

וישנן הרבה בריחות ובדידות

שמתורגמים ע"י בני האדם למה שנקרא בגידות.

יש זוית ראייה מעניינת לניהול יצרים

ובה היצר הינו כמו כל מחשבה טורדנית אחרת.

אנחנו רואים משהו/מישהו יפה מאוד

או מושך

מתלהבים ממנו, ואולי "רוצים" אותו.

אולי גם האגו שלנו רוצה שהוא ירצה אותי.

זה יכול להיות מבט, יד, עור רגל, חולצה

או כל דבר אחר.

אם אני מודע לזה, מודע לרגעים בהם "קופץ" משהו שכזה

אני יכול להפריד אותו ממני.

"הנה הגיע עוד קטע כזה" אני יכול לומר לעצמי

שבו המעטפת או המסגרת של התמונה נראית לי מעניינת

אבל זה לא אני

זה המחשבות שלי או התיכנותים הקלאסיים שמדברים כרגע

זו התשוקה או היצר שהתעורר - לא אני.

אני, זו כבר הבחירה מה אני עושה עם זה

ואיזה קול/משפט אני מריץ לעצמי בראש.

אני יכול לצחוק קצת על עצמי ועל איך שאני שם לב לצבעים האלה

ולצחוק איך שאני כבר יודע, מה יש לעיתים מאחוריהם

שזה לא בהכרי דבר שאני אוהב, או זקוק לו

או רוצה בו.

אני מפריד בין החישה, בין החומר, בין הצורה

לבין מה שיש בהם ומה שאני רוצה.

באותה צורה בדיוק אני יכולצ לחשוב גם על מה שיקר לי

ועל מה שאני רוצה לשמר ולשמור עליו

אמיתיות של מה שיש לי, מוכרות בטחון ושקט שבניתי

אמון

ולהסיט את עצמי מהחומר או מהגירוי.

אני שולט במחשבות. אני שולט במעשים.

אני לא מובל ונשלט ע"י יצר או חושים

אלא שולט ומבין מה קורה לי. מבין - מפענח - מזיז

לכיוון שיעשה לי טוב.

גיבור במובן הזה הוא האדם המודע

האדם שמפריד את עצמו ממחשבותיו וחושיו

ושם את המוח, השכל והמודעות מעליהם.

ניהול תשוקות, יצרים וחושים

זו מיומנות נרכשת ונלמדת

לו רק רוצים ומעוניינים בה.

זו הנדסת התנהגות cognitive engineering.

עיצוב של התנהגות.

ידע כזה יכול לחסוך הרבה טעויות נמהרות

סיכונים, חוסר שלמות ופירוק של דברים יקרים.

בהתאמה גם ניתן לנתח מה חסר

הקשבה, עדינות, שקט ורוגע, space, בית מסודר ...

כל דבר שמונע את הסיפוק הבסיסי שממנו אנו יוצאים.

ככל שהבסיס שלנו שקט, אנו נמנע מסיפוק אימפולסיבי

של צרכים. ככל שהאגו שלנו שקט וקיבל את תשומת הלב שלו

מיצירה בעבודה או בבית: הצלחות, פרויקטים, גידול ילדים, סידור, כתיבה ...

כך הוא מחפש פחות ליטופים

במקומות אחרים.