היה זה במלחמת לבנון הראשונה כחודש לאחר לחימה קשה בכניסה לשדה התעופה בבירות.

בעודי יושב על צריח הטנק ומנסה לשכוח את צלקות המלחמה,לשכוח את החברים הטובים שנהרגו לדאוג לפצועים,לרשום

רשמים מהמלחמה בגלויה הביתה.

בא חברי הטוב שהיה דומה לי עד מאוד,חייל מופנם וממושמע ומודיע לי כי הוא קיבל פס לצאת הביתה, הראשון מהפלוגה וזאת 

עקב מצבו המשפחתי העגום.

שמחתי לרגע ועודדתי אותו  לארגן את חפציו ולצאת מיד אך קיבלתי סירוב חד משמעי ממנו, מאחר שאינו מעוניין לצאת הביתה

ומעביר לי את הזכות ליציאה.

בתחילה התנגדתי אך הבנתי שאם אסרב לו מישהו אחר מהפלוגה יצא במקומי.

לאחר שיכנועים מרובים קראתי לאחי התאום שהיה באותה חזית שיבוא ויצאנו ביחד לביתנו ברכב צבאי.

בדרכנו לארץ עצרנו בצידון וקניתי בקבוק ערק לבנוני לאבי כפי שהבטחתי..

לאחר ארבעה ימי חופשה בארץ חזרנו ללבנון ואני זוכר שאך שנעצרנו תחת הגלגל הענק ,גלגל החיים של קרוסלה ענקית של ילדים .רצו אליי חברים  מהפלוגה והודיעו לי את הבשורה הרעה והנוראה, שחברי הטוב שהחלפתי אותו ביציאה הביתה נהרג כאשר ביצע את תפקידי בטנק  ומילותו האחרונים היו : "____תגידו לאליהו שאיני כועס זה הגורל". 

אולי זה הגורל אך זאת צלקת לתמיד-___......<המשך יבוא>