כותרות TheMarker >
    ';

    אגניהוטרה

    ביצים מקושקשות, אבנים צהובות, נשמות אבודות, אהבות נשכחות, גרביים כחולות...

    פוסטים אחרונים

    0

    על צ'כוב וחיים אחרים

    0 תגובות   יום ראשון, 24/10/10, 23:51

    אנטון אהב לנתח צפרדעים. בפעם הראשונה בה ניתחו צפרדע בכיתה, הוא ישב דומם ומוקסם. שתי ילדות צווחו, ואחת הקיאה, אבל אנטון היה מרותק. כמה מסודרים ופשוטים הם החיים הגשמיים, חשב.

    שבועיים לאחר מכן התהלך במסדרונות בית הספר ודמיין את קרבי הצפרדע מונחים בתוככי כל מי שראה. הוא לקה בראיית רנטגן מדומה. פחד מוזר החל משתלט עליו אט אט. מה יקרה, אם אנשק את סוניה היפה, והיא תהפוך לצפרדע? אם צפרדעים הופכים לנסיכים בנשיקה, למה הופכות נסיכות מנושקות? השאלה לא נתנה לו מנוח, ומרוב פחד, הוא היה הולך כשהוא  מפנה לסוניה את הגב בכל מפגש אקראי.

    "אנטון החגב מפנה לסוניה את הגב" החלו צוחקים בבית הספר.

    שקט וקר. רק הוא והמורה בכיתה. "והיום, ילדים, נלמד לנתח צפרדע", אמר המורה, מביט בעיניים מנסות לסקרן בכיתה ריקה. "ניקח את האזמל, ונחתוך באזור שריר ה..." אך בשנייה שנוטל אנטון את הסכין, הצפרדע מתחילה לעבור מטמורפוזה מופלאה: עורה מתחיל להווריד, עיניה מכחילות, ושיער מקלות בלונדיני מבצבץ וצומח מקודקודה. היא מביטה בו. כעת הוא מבחין שאלה הם פניה של סוניה, אך משהו חזק ממנו מוריד לעברה את היד עם האזמל. חתך דק, ארוך ועמוק קורע את רקמותיה, ודם מתחיל לזלוג ממנו, תחילה בטיפות מבצבצות, ואחר כך בנחלים אדומים ומבריקים. "אנטון אנטון מה אתה עושה!?" צורחים בני כיתתו שהופיעו משום מקום מתגודדים סביבו, חוסמים את האור. "רוצח! משוגע!" הוא שומע את קריאותיהם מתגברות.

    כבר שבועיים שחלם את החלום המשונה. כבר שבועיים שהלך אל סוניה עם הגב, מחשש שמישהו ידחוף אותו והוא, בעודו נופל, יגע בה עם פיו, והבלתי נמנע יקרה. הוא נשאר שעות נוספות במעבדת האנטומיה, וחלם על הקיץ, השופע בצפרדעים וגרגוריהם המיוחמים. במחברת קטנה עם דפים חלקים, רשם לו"ז למשך שבועיים של אימונים בניתוח צפרדע מצויה. חלומו היה להפוך למנתח הצפרדעים המיומן ביותר, ולדעת היכן עובר כל כלי דם, כל נים וכל שריר בגוף הירוק והרירי. רק כך קיווה להתגבר על רגע האמת, שבו הוא וסוניה יתנשקו, ומטמורפוזה משונה ומהירה כהרף עין תהפוך את סוניה לשוכנת ביצות מקרקרת. היא תהפוך לצפרדע. והוא יהיה מנתח מהולל. ובעזרת כישוריו המופלאים, הוא יחזיר לה את ורדרדות לחייה ותכול עיניה.

     

     

    הצ'כוב המדומיין של קוראיו ודאי שונה ואחר מקורא לקורא. בדומיית חדרו או בבדידות קריאתו המסתגרת, לוקח האדם לידיו כרך מיצירותיו של האמן וקורא באלם. במקרה של מחזות המוצגים היטב, סבורה אני שיש אחידות דעים גדולה יותר. אולי תגידו- טוב, כולם חייבים לקרוא קצת צ'כוב בבית הספר, אבל להצגה שלו ילכו כבר מטיבי לכת. אולי אתם צודקים. ובכל זאת חוויית התיאטרון ייחודית גם באיזו תגובת קהל, אנרגיה שאתה חש סביבך, לחשושים וצחוקים. ישנו איזה באז משותף שנח על אולם תיאטרון במהלכה של הצגה מרתקת. לעתים מישהו מנגב דמעותיו. לפעמים מישהו צוחק לא במקום. אך ניתן לקבל איזה הלך רוח כללי של מצב הצופים, ולהתרשם מהתחושה הכללית שהותירה ההצגה בקרב הקהל הממהר דרך היציאות הפקוקות של האולם התורן.

    יצא לי לראות 2 הצגות מצוינות של צ'כוב. האחת בתיאטרון וכטנגוב המהולל בשדרות ארבט הישנה במוסקבה, ואחרת באודיטוריום חיפה שבארצנו. היו אלה "השחף" ו"הדוד וניה", ברוסית, עם מיטב שחקניה של רוסיה בת זמננו, בבימויים נאמנים למקור ועם זאת נועזים, חודרים ונוגעים מהצד השני של הפופיק. לאחר שצברתי מעט רשמים, אוכל לומר שצ'כוב במיטבו, הוא כירורג של הנפש האנושית. הוא בוחן כליות ולב, מסתכל על קטנות כגדולות, ולא מתבייש לומר לאדם בכלל, ולאדם הרוסי בן זמנו בפרט- יש עוד מה לעשות ולאן לשאוף. היכולת להישאר אקטואלי מבחינת שפה ועלילה מרשימה במיוחד בתחום המחזות הנחשבים ריאליסטיים. מחזות שמציגים את האדם לא תמיד במיטבו, לאו דווקא גיבור קלאסי או טראגי, ולא בדיוק אנטי גיבור. מחזה שמדבר על החיים כמות שהם- ומראה לכלוך אמיתי ודביק מתחת לשולחן במטבח, ומתחת למיטות בחדרי השינה. מחזה שאומר לאדם הממוצע, הפשוט- מה דעתך להפסיק לשגות באשליות ולהביט על עצמך דרך הבמה?

    אני לא חושבת שיש לי בלעדיות או מפתח סודי לפרשנות כוונותיו ודרכיו של צ'כוב. אני יכולה רק לומר, בכנות יתרה, שאני רואה בו את האדם שמחלק סטירות מצלצלות, במדינה ובתקופה שבה הן נחוצות במיוחד. כך הייתה ונשארה רוסיה, כך אני רואה גם את מצבנו בארצנו הקטנה.

    הדמויות של צ'כוב כבולות בשלשלאות של בחירותיהן עצמן. הנאיביות המעושה וההתעלמות ממה שבאמת קורה בחייהם מביאה אותם תדיר לכדי אסון. אבל האסון הזה הוא לא תמיד דרמטי, כמו אצל דוסטוייבסקי שחייב להעלות לעולה לאלי הקתרזיס, גיבור או שניים. במקרה של צ'כוב, האסון הוא שדבר לא משתנה, והחיים ממשיכים כסדרם, גם לאחר חשיפת כל הבעיות. לעתים קרובות, כמו במקרה של נינה מ"השחף" וסוניה מ"הדוד וניה", מדובר בדמויות תמימות, בעלות יכולת מנטאלית מופלאה להפוך לקורבן ולהקריב אתת כל אשר להן, למען אידיאל, חלום או אהבה שאין ידן משגת. חוסר היכולת של הדמויות ממגוון המעמדות לנהל חיים נורמאליים ומאושרים, הכוללים שימחה, הנאה, חום ואהבה, היא תנועת אצבע מזהירה לכיוונו של כל אחת ואחד מאיתנו. כולנו עלולים ליפול למצב של רחמים עצמיים, ייאוש, חרטה משתקת וחפירה בלתי פוסקת במה היה, ומה היה אילו, ואיך אני ניסיתי, וכמה השקעתי. בכל פעם מחדש אני מרגישה, איך מעל במה אומר לי אנטון פ.- "נו 'בחייאת', די עם החפירות הארכיאולוגיות בנבכי המסתורין של נפשך העדינה. אם לא איכפת לך, החיים שלך עוברים בזמן שאת מרחמת על עצמך ושוקעת בהיסטוריית הכישלונות או האכזבות שלך. יש לך את החיים, הם מחכים שתקומי ותעלי עליהם, ותיפלי שוב. ושוב תקומי. וכשתביני שעשית טעות, תיסובי על עקבותייך ותלכי בדרך אחרת. אין יותר מזה, ופחות מזה- לא נקרא לחיות. כי לחיות זה לעשות, לתת, להאמין, לאהוב, לעמול, לכאוב ולהודות על כל אלה. כי לחיות זה כאן, במעשה, בהחלטה, בבחירה. לחיות זה לא לדבר או לחשוב על איך היית רוצה לחיות."

    מתוך הדוד וניה- מונולוג הסיום של סוניה-

    "הדוד וניה, אנו עוד נחיה. נחיה ימים ארוכים-ארוכים, וערבים מתמשכים; בסובלנות נעמוד בכל ניסיון שינסנו הגורל; נעמול למען אחרים גם בזקנתנו, כמו עכשיו, ללא ליאות, וכשיגע יומנו, נמות בהכנעה. ושם, אחרי שניקבר, נספר שסבלנו, ובכינו, ושהיה לנו רע ומר. והאל יחוס עלינו, ואנחנו, דוד וניה היקר, נראה את החיים הטובים, האנינים והיפים. ואז נשמח, ונביט על הסבל שאנו סובלים כעת בחיוך ובהשלמה- וננוח. כך אני מאמינה, דוד, באמונה שלמה. אנו ננוח!..... הן לא ידעת שמחה בחייך הדוד וניה, אך חכה, עוד נוח".

     

    במלים אלו, בתרגום חופשי וחצוף שהרשיתי לעצמי, מסתיים המחזה "הדוד וניה". ואם נדמה לכם שאתם שומעים נימה של פולניות, לא בכדי. שאכן, "ננוח בקבר" הוא ביטוי שבמקומות רבים עדיין לוקחים ברצינות. אפילו בכמה בנייני משרדים לידכם, או אולי, אף אתם עובדים באחד מהם. אבל צ'כוב לא מעקר בעזרת הצחוק והסטירה את העוקץ והכאב שיש באמונה הקשה הזאת. הוא מסתכל לחיים שמתנהלים באמונה זו בלבן של העין, ומראה לנו, כמה סבל- רק אנחנו, בבחירות החופשיות שלנו, יכולים לגרום לעצמנו. וכמה אושר אינסופי של חוויות, למידה, אינטראקציה, יצירה והנאה- הם חיי האדם שעליהם חולמים כולנו. וכמה אנחנו, במו ידנו המיומנות, כובלים את חירותנו- לבחור מחר אחרת, כי כבר 10 שנים ש... או זה לא יעבוד, או זה בלתי אפשרי. ומובן שיש דברים בלתי אפשריים. אני לא אהפוך בחצות למרלין מונרו, וגם לא לבת הזוג של דרקולה. אך דווקא השינויים הפרוזאיים- לבחור להתנהג אחרת, או להפסיק להיות עבד לרעיון שהפסקת להאמין בו, דורשים מאיתנו את מירב האומץ. כולנו היינו מצילים את העולם לו יכולנו, במחי יד, אבל דווקא להביט לעבר בעיניים ולקרוא לדברים בשמם- אלה דברים שאנחנו לא חזקים בהם. אנחנו, בני האדם, קוראים תיגר על כל איתני הטבע גם יחד, ועם זאת, קטנים וחלשים מול החולשות של עצמנו, שגורמות לנו להיראות פחדנים, פרנואידים, רואי שחורות ולעתים קרובות אכזריים מאד האחד כלפי השני.

    אדם או קבוצת אנשים, שאינם מסוגלים להכיר בטעויות שעשו, להביט על כל העובדות כמות שהן, ולהחליט כיצד לומדים לבחור אחרת, נתון לאבדון.

    אמת פשוטה, ברורה, ומאירה את נבכי המוח כמו אבן חן מלוטשת.

    צ'כוב. מומלץ להכיר.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      החתולה המעופפת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין