לרגע ריחפתי. האוזניים נאטמו, העיניים טיילו והראש צייר תמונה משלו. הייתי אבל לא הייתי. המילים נזרקו לחלל האוויר, אספתי אותן לתוך שקית .הקשבתי באמת רק אחר כך. לא התחשק לי באותו רגע. הרגשתי שבועת הסבון שעטפה אותי התפוצצה. צבעונית ומטשטשת, כמו שרק בועת סבון יכולה להיות. בדיוק עד שמגיע הרגע שבו היא נהפכת לאלפי רסיסים קטנטנים ורטובים. סוף מצער.

ואז, באותה נקודה מרירה, חזרתי למילים ולמשפטים. שפשפתי את העיניים ופתחתי אותן חזק. הרגשתי צורך לנער משערותיי את רסיסי הבועה שהתנפצה מסביבי. הצבעים נעלמו והכל נראה שוב אחרת. שלום למציאות. קצת מבאס. המשפטים המשיכו לזרום לעברי בקצב אחיד. אני, מצידי, המשכתי להנהן. אחר כך הבנתי. יותר מכל הבנתי שנמאס מהקלישאות ומהטפטים. נמאס מהמילים המצופות, הן מתפוררות כשהן מגיעות ללב. זה סתם פוגע. יש סיבה בכלל לכל זה?

מזמן לא הרגשתי סטירת לחי. אבל עכשיו, עכשיו אני לא מצליחה להתנער ממנה. מין סטירה רוחנית שכזאת, מהסוג הפוגע והמצלצל ביותר. אבל אני מנסה להתעלם. לבלוע את הרוק, להחניק את הדמעות ולהמשיך הלאה. שוב לאסוף את הכוחות מכל הכיוונים ושוב להתגבר. יש סיבה שזה תמיד חוזר לאותה נקודה?

ומה עכשיו?

עכשיו הגיע הזמן להתעורר, מסתבר. אין מנוס, צריך לעלות שלב נוסף בסולם. להסתכל למטה ולהסיק את המסקנות. בלי לשכוח את הפרטים הקטנים, הם החשובים באמת. מין סיכום כזה, של מה היה עד עכשיו ומה יקרה מעכשיו.

אז מה הלאה?

ימים יגידו ולילות יחרישו. כנראה שיש סיבה לחוסר וודאות זמני. אמנם לא ברורה אבל היא בטוח קיימת.. נראה לי..