כותרות TheMarker >
    ';

    I don't have a life, I have facebook


    מה שהיה, היה - ומה שיהיה, אולי.

    © כל הזכויות שמורות.

    המחבר מאשר בזאת שימוש בחומר הכתוב רק אם הודפס על נייר משובח ואך ורק אם נגמר הנייר טואלט בשרותים ואין שום נייר אחר לנגב בו.

    פוסטים אחרונים

    0

    אפילוג לזכרונות, או, מדוע אנחנו לא שוכחים, או, מדוע יהדות זה סוג של אוטיזם.

    8 תגובות   יום שני, 25/10/10, 08:59




    אפילוג לזכרונות, או, מדוע אנחנו לא שוכחים, או, מדוע יהדות זה סוג של אוטיזם.

     

    א.ב. של אהבה


    אפילוג ל-התמונות שבסלון

    הסיבה שכתבתי את השיר אתמול היתה העובדה שהסתכלתי על הקיר בסלון ופתאום נזכרתי שעד לא מזמן היתה של עליו תמונה בגודל A4 של האקסית והילדים - זאת שמופיעה בפרופיל שלי פה דהתה ולכן הורדתי אותה (בגלל שלא העברתי אותה למינציה. קבלו המלצה - תקנו מכונה כזאת ותעבירו תמונות דרכה - התמונות שלכם לא ידהו)



    אני זוכר שהיו נשים שכשיצאו איתי והגיעו לשלב הביקור בדירה - הן דיי התפלאו. כמובן שהילדים זאת תמיד סיבה טובה אבל כבר נשאלתי מדוע בחרתי בתמונה של האקסית והילדים, ועוד על הקיר בסלון, מול השולחן אוכל, ממש במקום אסטרטגי. ובהתחשב שזאת היתה התמונה היחידה אז...



    התשובה אז כמו היום היא האמת, והאמת היא שאני פשוט אוהב את התמונה ההיא. הילדים מאושרים, האקסית שלי היתה מאושרת - למה שאני לא אתלה את התמונה?



    "כן....אבל זאת האקסית שלך!!"



    "ו.....????"



    "ו.... מה???? אני אוהב אותה עדיין"



    "מה, אתה אוהב אותה למרות כל מה שהיא עשתה לך" (ופה אני פונה בקריאה נרגשת לאקסית שלי, שיום אחד תקרא את השורות הללו ולאחר מכן תסע לדירה שלי ותכסח לי את הצורה - יקירתי, אני יודע שאם תחשבי על זה תגידי למסקנה שמה שקרה בסוף היה ארוע משוגע לחלוטין שרק משוגעים כמונו יכלו ליצור. משוגעים מאהבה. וכן, אם את עוד פה ולא ירדת עוד למכונית עם הסכין או הגרזן .... אני עדיין אוהב אותך. ושוב, לא לעצבן - את הרי לעולם לא היית יורדת למכונית עם גרזן, אני צוחק, את אם את רוצה את הרי יכולה להרוג אותי במבט אחד, לא צריך כלי נשק LOL).




    המון שנים לא הבנתי מדוע אנשים כל כך לא מסוגלים לתחם את העובדה שמה שקרה בעבר שייך לעבר, בעיקר כשזה נוגע לדברים רעים עד שפעם אחת הבנתי שזה הכי נורמאלי - כי הדרך שבה התת מודע שלנו פועל היא שונה לחלוטין מהמודע.


    לתת מודע של בני האדם אין אלמנט של זמן. טראומות כלואות יוצאות החוצה בזינוק כואב גם אחרי שנים של שתיקה, כי כשמגיע הארוע שיעורר את הזיכרון ההוא. אז איך אין לי כמעט טראומות מהעבר, בעוד כל העולם ודודה שלו מסתובבים סביב עם מה שנראה לי כמו שקים של טראומות שהם גאים להציג אותם בכל מקום.



    זאת הדרך שלהם לזכור, וזה לא רק אנושי, זה טבעי.



    טמפל גרנדין, שסרט ה-HBO שנעשה עליה השנה זכה בשבעה פרסי אמי אומרת שהדרך שבה המוח האוטיסטי שלה פועל הוא רגישות גבוהה לכל דבר שאינו מבני. עבור מוח אוטיסטי, הדבר מסמן סכנה, או עומס מסויים. לכן אם אתם רוכשים את אמונו של ילד או אדם עם נטייה אוטיסטית האמונה שלו בכם היא אדירה, עד שתעוררו את הטראומה ואז תראו אותו מזנק מכם בפחד. אצל רפאל שלי זה היה הגזירת ציפורנים, או כשהייתי מספר אותו. רק היום, כשהוא בן 9, אני יכול לגזור לו את הציפורנים שלו מבלי שהוא יברח לי.



    הסיבה להתנהגות האוטיסטית הזאת היא שזכרון העבר מגיע למוח שלו ללא יכולות קישור של זמן. כלומר, מבחינת המוח האנושי זכרון של לפני 10 שנים שולח למוח האנושי את אותו סיגנל של "סכנה" שהוא מקבל כשהוא רואה לדוגמא משאית שמתקרבת אליו במהירות רבה. או שאישה תזכר בזה שלא הורדת את הזבל וזה יעצבן אותה בדיוק כמו שזה עיצבן אותה לפני 20 שנה. כן, נשים - אתן מאוד רגשיות - שזה אומר סוג של אוטיזם - חוסר יכולת לנתח מידע באופן "הגיוני"



    זה אחד הבעיות הגדולות של הילד האוטיסט, "לא" זאת מילה שרפאל פשוט לא זוכר, "לא עכשיו", כל מני דברים פשוט לא נשארים טבועים, אבל טראומות נשארות טבועות להמון זמן. האוטיזם מאט את יכולת הקישור שמזכירה לנו שעבר זמן כבר מאז, שאנחנו בסדר, שאנחנו שרדנו. אוטיזם למעשה, זה סוג של אינסטינקטיזם קיצוני.



    כשאומרים שילדים אוטיסטים הם ילדים עם לב אדיר, הכוונה היא בפרוש לעובדה הזאת - הילדים הללו אוהבים....בצורה שרובנו לא יודעים שאפשר כלל לאהוב. אוהבים וכועסים ופוחדים ומרגישים...כל כך עמוק.





    הילדות שלנו ושל הילדים שלנו ושל השכנים שלנו ושל האויבים שלנו כל חשובה - היא מעצבת את התת מודע שלנו. אצל רפאל זה פשוט נמשך הרבה יותר שנים מאשר אצל אנשים רגילים, התקופה הזאת בה כל יום הוא יום חדש, מבלי יכולת לקשר הרבה. כן, אני מודע לעובדה שזה אומר על פי המדדים שהאוטיזם שלו יש בו פיגור שכלי. כן, יש לבן שלי פיגור שכלי - אבל איזה פיגור יפה יש לו! האם מי שכל חייו רק חושב ולא חש גם הוא לא סובל מסוג מסויים של פיגור? האם היעוד שלנו הוא להיות מכונת מחשבות ללא רגשות? אני מאמין גדול בילד שלי, אני יודע שהיכולת שלו לזכור דברים כל כך באופן עמוק מאפשרת לו יכולות ניתוח מסויימות שרובנו לא נוכל להבין - ושהתפקיד שלנו כהורים היא למצוא את הדרך שלו להשתמש ביכולות הללו. וכן, זה אומר שאני צריך לדאוג לו להמון דברים שהוא היה כבר צריך לעשות לבד - כמו לסדר אחריו. אבל ביננו - רוב הגברים לא מסדרים אחריהם, מה שאומר שגם רובנו לא מסוגלים לזכור דברים מאוד פשוטים - שזה אומר שאנחנו הגברים גם כן סובלים מסוג של אוטיזם.

     

     

     

    חוץ מזה, כולנו מפגרים באיזו שהיא צורה. אם לא, אז מדוע אנחנו רצים כל הזמן?



    ונחזור לתמונה שהיתה תלויה על הקיר



    אני שוב כותב את זה - ולא מתוך רצון להשוויץ אלא מתוך העובדה שזה מסביר את חיי - אני מודע לעובדה שאני חוננתי - חוננתי בהורים שהעניקו לי אהבה מדהימה, וחיים יפים - ואני מחונן בזה שאלוהים נתן בי את הנס הזה של לקום בבוקר ולא לזכור את הדברים הרעים אלא לזכור דברים טובים, או בקיצור - אני כפי הנראה אוטיסט לא קטן. במשרד שלנו יש לנו פגישת "לוח לבן" (LEAN ANYONE?) על הבוקר כל בוקר, בו אנחנו נשאלים עם המצב רוח שלנו, ויש לנו טבלה של "עצוב, בסדר, מאושר" שאנחנו כותבים בה את המצב רוח שלנו. וכמובן שכמעט תמיד אני תמיד בחלק המאושר, מה שנורא מוזר להמון אנשים. כן, אני מודע לזה שהמון אנשים הם לא כאלו, שמרבית העולם לא כזה. אני גם מודע לעובדה שאם אני נותן לעצמי אני יכול לעבור בקלות לצד השני.





    אנשים הם מכונת רגשות שחושבת. תאמינו בזה שאתם קובעים את הגורל שלכם. תבחרו באושר. זה הרי כל כך יהודי, כי היהודים בגולה בחרו כל הגלות באושר, בחרו להיות שמחים, בחרו... להתחבר עם האהבה, עם האלוהים. וגם ההתעלמות הזאת ממה שקורה (ע"ע פוגרום) זה הרי סוג מסויים של אוטיזם, אוטיזם חברתי.





    ובפעם הבאה שתראו אדם מיוחד, מבוגר או ילד עם אוטיזם, או פיגור, או נכות כלשהיא - תחייכו אליהם, כי כולנו תמיד או שהיינו, או שאנחנו, או שנהיה מתי שהוא קצת כמוהם. תהיו יהודים אמיתיים, תאהבו מכל הלב.




    © כל הזכויות שמורות, 2010







    לסיום, קצת על הסרט, הרבה על גרנדין.





    הסרט פשוט חובה, סרט מדהים, אכויות משחק של פעם בחיים. גרדין טמפל אמרה שהשחקנית קלייר דיינס (Claire Danes) הפכה להיות מה שהיא היתה פעם, אכויות משחק שהעניקו לה את האמי.



    1) קטע קצר של ראיונות עם השחקנים בסרט ה-HBO על גרנדין טמפל שיסביר לכם איך היא חושבת.



    ''





    2) הסרטון על איך עשו את הסרט



    ''





    3) אחד הראיונות הכי מוצלחים עם גרנדין טמפל, בו היא גם מסבירה מדוע אסור אסור אסור להעניש מה שאנחנו קוראים לו "התנהגות אוטיסטית" -



    ''



    במידה והוידאו נתקע אפשר לשנות את מ-720 ל-480 או-320





    צפייה מהנה!!!!

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/10/10 22:38:

      צטט: מיכל כרמי 2010-10-26 08:33:56

      יקירי,
      זה ניתוח מבריק,
      נראה לי שיקח לי עוד זמן לעכל את התובנות הללו.
      חיבוק,
      מיכל

       

       

       

       

      מיכל

      פעם מישהי מה זה חכמה אמרה לי שחיים בחסר הם המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לקבל. אם לא קראת, את ממש חייבת לקרוא את הראיון עם הברונית רוטשילד, האישה שהברון רוטשילד התחתן איתה והעביר לה את הניהול של נכסי המשפחה ששוה 4 מילייארד יורו. אישה!!!!! במשפחת רוטשילד!!!! ועוד לא יהודיה (או קיי, עכשיו היו צריכים להיות המון !!!!)

       

      אני התאהבתי בה ובבעלה, בעיקר בגלל העובדה שהוא עשה משהו שאף אחד כמעט לא עושה בעולם וזה לוותר על כח, ובגלל שכשהוא היה צעיר הוא טס לאוניברסיטה בארצות הברית, לא בשביל ללמוד אלא בשביל "ים, סקס ושמש. חגגנו שם. הגעתי לרמה גבוהה מאוד בגלישת גלים".  

       

       

      בראיון אישתו מספרת על הילדות שלה באפריקה, הנה הקטע:


      היא אוהבת לדבר על ילדותה, שהיתה נטולת הון או תארים. כבת למנהל בכיר בחברות תרופות בינלאומיות, היא הגיחה לאוויר העולם לפני 45 שנה באל סלוודור שבאמריקה הלטינית, ועד גיל 18 הספיקה לחיות בקונגו, בקולומביה ובבנגלדש.


      השנים המעצבות האלה, שאותן בילתה מחוץ לאירופה, הותירו בה חותם עמוק: "החיים במדינות עניות מאוד, שבהן רוב האנשים נמצאים במלחמת הישרדות יום-יומית, ושלעתים קרובות אין בהן מה לאכול - יוצרים השקפת עולם ערכית אחרת, גם אם אתה לבן שחי חיים טובים יחסית. לומדים להוקיר את מה שיש לך.


      "יש סיפור שאני נוהגת לספר לבנות שלי: פעם לא היה שוקולד באפריקה. זה היה מצרך נדיר שאבא שלי היה מביא ממסעותיו לאירופה. באחת הפעמים הוא חזר עם קופסת הקסם ולנו מותר היה, בחרדת קודש, לאכול שוקולד אחד ביום. יום אחד הגיעו אורחים ואבא אמר: תנו להם לטעום מהשוקולד. אני לא רציתי לוותר על מה שזכיתי בו לעתים כה רחוקות, אבל לא היתה ברירה. עד יומי האחרון אזכור את המבטים ששלחנו לעבר האורחים האפריקאים הקטנים שחיסלו בהנאה את האוצר. השוקולד היה כל כך יקר לליבנו כי מה שנגמר - פשוט לא היה יותר. כשחוזרים ממדינות כאלה לאירופה קשה להתחבר אל השפע. שום דבר כבר לא מובן מאליו".

        26/10/10 22:28:

      צטט: yosisolt 2010-10-25 23:23:56

      ואלללה אתה כותב יפה
      כקולגה לצרה אני גם מבין אותך
      ובאמת לקח לפחות לי הרבה זמן עד ש"עליתי" לרמתו (של בני)
      והתקשורת בינינו מאז זרמה יותר חלק
      יוסי

       

      היי יוסי, תודה...כשהייתי בישראל אני חושב שסיפרתי לך את הסיפור עם האמבטייה, אם אתה לא זוכר אני אשלח לך אותו בפרטי - הקיצר - אני מבין עד כמה טפשית ההגדרה של תיקשור - הם אולי מתקשרים הרבה פחות באופן מילולי, אבל מהמון בחינות אחרות הם משדרים לנו המון, רק אנחנו לא קולטים את זה מרבית הזמן.

       

      מאחל שהדברים רק יהיו יותר טובים

      אורי

       

        26/10/10 22:25:

      צטט: charlotte 2010-10-25 17:48:12

      אני איפה שהוא מקשרת את מה שכתבת עכשיו למה שאמרת בפוסט קודם על משוגעים. אני חושבת שאיפה שהוא, להיות משוגע, או נכה, או שונה זה ברכה. כי למה? כי מהשוליים רואים יותר טוב. מבחינים. אני לא הייתי ילדה עם פיגור שכלי, אך עם פיגור חברתי. למה? אין לי מושג. ככה זה היה. לא השתלבתי. בהתחלה, הסתכלתי על האחרים, היפים, המקובלים בכעס. ואם הזמן, אני התחלתי להבחין בכמה דברים: משחקים ופחדים, התחנפות ודחיות, וכולם היו מפוחדים, כל כך מפוחדים מלאבד מעמד. ואז הבנתי שכולם חובשים סוג של מסיכות. ולי, היה הכי פחות מה לאבד. רק להרוויח. מהחוויה הזאת, דווקא התחלתי להבין יותר טוב את הנפשות הפועלות. ומשם, מהמקום השולי הזה, למדתי מהו כאב ועד כמה זה יהיה אכזרי להעניק אותו למישהו אחר. אפילו לאויב. דווקא המקום של הדחיה העניק לי יכולת לאהבה, להבנה. ועל מנת להעניק לי עוד מתנה, אלוהים נתן לי ילד בדיוק כמוני. לא אוטיסט, אבל לוקה בכל כשרון חברתי, כועס ובועט ומורד. אבל זה לא הרשים אותי כמו שהוא קיווה. כי בעולם שלו כבר הייתי. זה היה קשה, אבל היום, הוא למד גם לראות את האחר, להיות אמפתי, ולקבל את עצמו. ואני גאה בו. הכל עניין של בחירה. אפשר לבחור לצבור כעס, על עצמינו, על אחרים, או אפשר לבחור לראות את המכשולים כמקור לצמיחה. זאת הבחירה החופשית שנתנה לנו אלוהים. טוב, בטח יצא לי סלט, אבל זה מה שכתבת עורר בי. הכל בגללך:-) ואפרופו אוטיזם, אני ממליצה לך על סידרה נהדרת, Parenthood, אתה חייב לראות, זה יעשה לך מה זה טוב על הנשמה

       

      היי נטלי,

      את יודעת, אחרי שכתבתי את מה שכתבתי הבנתי אני חושב בפעם הראשונה מדוע במהלך החיים שלי הסתובבתי עם כל כך המון אנשים שמרבית החברה האנושית חשבה שהם....או משוגעים, או מוזרים, או "לא שייכים". גם אני הרגשתי כזה, ורק לי לקח הרבה יותר ממך להבין שכולנו באיזה שלב בחיים שלו שונים. אין מה לעשות - אני כנראה מקרה קשה.

       

      אני גם מאוד גאה בך באופן שאת נוהגת בבן שלך. אני מבין כמה קל לקחת את האחר - אם זה ילד או הורים או שכן או עמית בעבודה - ולהשליך עליו דברים שליליים - אנחנו פשוט מתחברים לתחושות שלנו כשאנחנו עושים את זה. אני מבין את זה היום ודיי מהרגע שהבנתי את זה אני כבר לא יכול יותר לשקר את עצמי. הרבה אנשים יעדיפו לשקר לעצמם מאשר להכיר בעובדה שמה שהם עושים כשהם תוקפים את השונה זה פשוט להתחבר אל תחושת השונה שבתוכם - כי כולנו היינו שונים מתיי שהוא.

       

      בקשר לסידרה - אני מחכה לילדים שלי לראות אותה איתם :)

       

      תגידי - את טוענת שאני עושה סלט שלם של מחשבות? עם אבוקדו או בלי אבוקדו?

      שיהיה לך ערב מקסים

      אורי

       

        26/10/10 08:33:
      יקירי,
      זה ניתוח מבריק,
      נראה לי שיקח לי עוד זמן לעכל את התובנות הללו.
      חיבוק,
      מיכל
        25/10/10 23:23:
      ואלללה אתה כותב יפה
      כקולגה לצרה אני גם מבין אותך
      ובאמת לקח לפחות לי הרבה זמן עד ש"עליתי" לרמתו (של בני)
      והתקשורת בינינו מאז זרמה יותר חלק
      יוסי
        25/10/10 17:48:

      אני איפה שהוא מקשרת את מה שכתבת עכשיו למה שאמרת בפוסט קודם על משוגעים. אני חושבת שאיפה שהוא, להיות משוגע, או נכה, או שונה זה ברכה. כי למה? כי מהשוליים רואים יותר טוב. מבחינים. אני לא הייתי ילדה עם פיגור שכלי, אך עם פיגור חברתי. למה? אין לי מושג. ככה זה היה. לא השתלבתי. בהתחלה, הסתכלתי על האחרים, היפים, המקובלים בכעס. ואם הזמן, אני התחלתי להבחין בכמה דברים: משחקים ופחדים, התחנפות ודחיות, וכולם היו מפוחדים, כל כך מפוחדים מלאבד מעמד. ואז הבנתי שכולם חובשים סוג של מסיכות. ולי, היה הכי פחות מה לאבד. רק להרוויח. מהחוויה הזאת, דווקא התחלתי להבין יותר טוב את הנפשות הפועלות. ומשם, מהמקום השולי הזה, למדתי מהו כאב ועד כמה זה יהיה אכזרי להעניק אותו למישהו אחר. אפילו לאויב. דווקא המקום של הדחיה העניק לי יכולת לאהבה, להבנה. ועל מנת להעניק לי עוד מתנה, אלוהים נתן לי ילד בדיוק כמוני. לא אוטיסט, אבל לוקה בכל כשרון חברתי, כועס ובועט ומורד. אבל זה לא הרשים אותי כמו שהוא קיווה. כי בעולם שלו כבר הייתי. זה היה קשה, אבל היום, הוא למד גם לראות את האחר, להיות אמפתי, ולקבל את עצמו. ואני גאה בו. הכל עניין של בחירה. אפשר לבחור לצבור כעס, על עצמינו, על אחרים, או אפשר לבחור לראות את המכשולים כמקור לצמיחה. זאת הבחירה החופשית שנתנה לנו אלוהים. טוב, בטח יצא לי סלט, אבל זה מה שכתבת עורר בי. הכל בגללך:-) ואפרופו אוטיזם, אני ממליצה לך על סידרה נהדרת, Parenthood, אתה חייב לראות, זה יעשה לך מה זה טוב על הנשמה

        25/10/10 10:02:

      צטט: מיציקפיצי 2010-10-25 09:31:59

      הי,הוקסמתי מהפוסט,
      ולמדתי גם.
      תודה רבה על המידע לגבי הסרט.
      לפני הרבה שנים הסריטו עליה
      סרט תעודי בערוץ 8 שהשתאיתי מולו מאד.

       

       

      היי

      שמחתי ששמחת :)

      הסרט שאת מדברת עליו הוא כנראה "האישה שחושבת כמו פרה", הקישור הוא לסרט מישהו העלה אותו ליו-טוב במלואו.

       

      שיהיה לך יום מקסים

      א.ב.

       

        25/10/10 09:31:
      הי,הוקסמתי מהפוסט,
      ולמדתי גם.
      תודה רבה על המידע לגבי הסרט.
      לפני הרבה שנים הסריטו עליה
      סרט תעודי בערוץ 8 שהשתאיתי מולו מאד.

      ארכיון

      פרופיל

      א.ב. של אהבה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין